להב ירוק בוהק הופיע לנגד עיניו הכחולות של לוק, מזמזם באנרגיה וגורם לג'דיי לשכוח לרגע קט לגבי שיחתו הסוערת עם הנסיכה ליאה, שבה גילה לה מי הוא אביו, שבה אמר שהוא בנו של אדם שכעת היה רוצח.

תחושתה הקרירה של המתכת על ידיו שטפה את גופו, מזכירה לו כמה נהנה מלהילחם בחרבות אור, כמה באמת התגעגע להיות ג'דיי בגלוי, שיכול לשלוף את חרב האור שלו בקלילות ולהתאמן איתה, שיכול להשתמש ב'כוח' בשביל אימונים וכדי להגן על הגלקסיה בצורה הטובה ביותר, שרק הוא מסוגל לה.

הוא ידע שהוא מעולם לא באמת חווה איך זה באמת להיות ג'דיי שחופשי לעשות את כל הדברים הללו, ידע שהעצמאות שלו בחברת המורדים או בבקתתו בטאטואין היא בועה בטוחה, שלא קיימת בשום מקום אחר, שבהם מסתובבים אנשים כמו ג'יינה.

לוק הדחיק את המחשבה, הוא לא רצה להתמודד עם הכאב הבלתי ניתן לשיעור של בגידתה, כאב שרק יכביד עליו וימשוך אותו יותר קרוב לעלטה של הצד האפל, שמעכלת הכל, כולל את אביו האהוב...

חרב האור האירה את פניו ואת סביבתו כאשר הניף אותה בתנועה מרוכזת ואלגנטית, מנסה להסתגל שוב לחרב האנרגיה הלוהטת שהייתה בידיו שמביאה איתה כל כך הרבה אחריות, כל כך הרבה התחייבות.

"לוק, אני רואה שאתה קצת עסוק ברגע זה," אמר אובי ואן, רוחו הכחולה מתגשמת מול האזור בו לוק התאמן בחרב האור שלו, ליד הדלת הלבנה שהובילה לתא הטייס בו ישבה ליאה וניסתה לעכל את מה שלוק סיפר לה.

"אובי ואן," לוק כיבה את חרב האור שלו והניח אותה על השולחן שבמרכז הספה המעוגלת, מופתע מעט שהמאסטר שלו ידע שהוא כבר לא באלרואה, ונגלה לפניו בחללית המורדים של ליאה, שם לא תיחשף לו סכנת גילויו.

"אני חש שמשהו טורד אותך, ספר לי מה זה, לא ראיתי אותך זמן רב," אמר אובי ואן ושילב את ידיו מכוסות הגלימה זו בזו, מביט בלוק בזוג עיניים אפורות-כחולות וחכמות.

"לפני שטסתי לאלרואה, הבטחתי לנסיכה ליאה לא להשתמש ב'כוח' אלא אם אני חייב, וזה הוביל אותי ל... מקומות לא נעימים. לא יכולתי להשתמש ב'כוח', אבל הוא תמיד בא אליי בדרך כלשהי, מילא אותי בצמרמורת נעימה ובכוחות מעבר לאלה של האדם הרגיל. באחת ממשימותיי, נתקלתי בסוכן מיוחד של האימפריה, והוא הצליח להביס אותי, להביא אותי לסף המוות. הייתי חייב להשתמש ב'כוח' כדי לרפא את עצמי, אבל אז, אחת מחברות המורדים שעזרתי לה ראתה את מה שעשיתי, והטיחה בי כל כך הרבה האשמות... שנאה אותי רק בגלל שאני ג'דיי. ליאה הגיעה בדיוק כדי להוציא אותי מהכוכב, והיא איכשהו ידעה שאני לא רוצה להילחם את אבא שלי... ווידר. סיפרתי לה הכל, והיא נבהלה, כאילו כל רגע אני גם אהפוך ליצור מעוות כמוהו..." לוק הביט באובי ואן בעיניים עצובות, נואשות.

"לוק, תרים את ראשך. הנסיכה צודקת במובן שאתה חייב להילחם באביך," אמר אובי ואן וליטף את זקנו החום-אדמוני בתנועה שלוק כבר היה כל כך רגיל לה.

"איך צודקת? אני לא יכול להילחם באבי! זוהי לא דרך הג'דיי, זוהי לא הדרך שלי. אני לא מוכן להרוג את האדם שגידל אותי, לפגוע בו אפילו מעט," בכה לוק בעצב, בחוסר אונים מסוים של אדם שמרגיש חסר שליטה בנוגע לכל חייו.

"אתה חייב להילחם בו, זהו ייעודך."

"ייעודי?" שאל לוק, המילה מוכרת לו, מוכרת לו יותר מידי.

"ייעוד הוא ה'כוח' בצורתו הטהורה ביותר, לא משנה לאן אדם ילך, באיזה שביל של חיים יבחר, ייעודו ילך ביחד איתו, ירדוף אותו, עד שלבסוף, ברגע הנכון, יתפוס אותו. הייעוד הוא בלתי נמנע, כל הדרכים מובילות אילו. לכל אחד יש את הייעוד שלו, שלי היה לאמן את אביך ולהפוך למאסטר של מסדר הג'דיי, של אביך היה להיות בסופו של דבר, הג'דיי האחרון, ושלך הוא להילחם עם אביך. לכל מקום שתלך, תגיע לייעוד, ולכל מקום שהייעוד יגיע, אתה תלך. זה בלתי נמנע, זוהי דרכו של ה'כוח'," אובי ואן הסביר, כאילו מתוך טרנס, כאילו מסתכל לאופק מרוחק של אפשרויות שלוק לא יכל לראות, שהיה קיים במקום כלשהו מעבר לזמן ולחלל.

לוק נזכר מאיפה הכיר את המילה, הזיכרון עולה במוחו כתמונה בהירה וברורה להפליא של העבר, תמונה שלא יכל אלא להישאב לתוכה.

גרסת העבר שלו ישבה על החומה שהקיפה את מוצב האימפריה, הרוח השורקת והקפואה של אלרואה מבדרת את שיערה החום הבהיר, כאשר שמעה קול חכם קורא לו דרך ה'כוח'.

"לוק. הייעוד הוא ההתגלמות הטהורה ביותר של ה'כוח'. לא משנה לאן אתה תלך, באיזה שביל של חייך תבחר, ייעודך ילך ביחד איתך, ירדוף אותך עד שלבסוף, ברגע הנכון, יתפוס אותך."

הוא נבהל עד שכמעט שמט את משקפתו מידיו החלקלקות, צמרמורת עזה תוקפת את גופו בעוד הוא חש שמשהו צופה בו... שמשהו בוהה בו מעבר לחלל הגשמי בו שהה.

ואז, למלוא הפתעתו של לוק, שהיה שרוי באופן כמעט מוחלט בזיכרונו, צפה בו כמו סרט הולוגרמה נע, גרסתו מהעבר הביטה היישר לכיוונו באותן העיניים הכחולות הגדולות שתמיד ציינו שהיו לו כאשר היה קטן. הן נצצו בחרדה כבדה, והתרחבו כמבועתות כאשר הסתכלו אל עבר אותו האופק הבלתי נראה שאובי ואן הסתכל לעברו לפני דקה בודדה - האופק של העתיד, שהיה קיים תמיד ב'כוח', אבל לא היה תמיד נראה לעין.

"ווידר. הזמן קרב ובא. הוא קרוב אלייך, אתה קרוב אילו, יותר ממה שאתה חושב..." מלמל לוק מהזיכרון, חופר באצבעותיו בחומת הבטון ומנח גופו מתוח וישר להפליא, מלא אימה אך שליו בדרך מסוימת, מקבל את מה שעומד לקרות.

"מה אני אמור לעשות? איפה הוא?" ניסה לוק להוציא עוד מידע מהחיזיון, להיות יותר מוכן לפגישתו עם דארת' ווידר.

לוק מהזיכרון שתק, כאילו רוצה להגיד לו דבר מה, לייעץ לו בנוגע לעתיד, אבל לא אמר דבר בלית ברירה, כאילו משהו מונע ממנו לעשות זאת. הוא הושיט את ידו קדימה, ודחף את לוק דרך ה'כוח'.

דחיפתו הייתה עוצמתית ומרוכזת, הודפת את הג'דיי הצעיר קילומטרים רבים, לאורך כל הבניינים בעיר הגדולה והשדות השקטים והשוממים של אלרואה, במהירות גבוהה יותר ממהירות האור עצמה, עד שלבסוף, הוציאה אותו מהחיזיון כליל.

"אתה בסדר, לוק? חשתי שנכנסת לתוך חיזיון לשנייה," שאל אובי ואן, מנסה לוודא לשלומו של המתלמד שלו.

"אני בסדר," ענה לוק, מתנשם ומתנשף, ליבו הולם בחוזקה בחזהו ומצטער מעט שאמר לאובי ואן שהוא בסדר, כאשר במציאות לא היה.

"תספר לי מה ראית," אמר אובי ואן ברוגע, נושם עמוקות ומחדיר רוגע בנער.

"ראיתי זיכרון של עצמי, אבל אז, הזיכרון שלי דיבר אליי ואמר לי ש... ווידר קרוב אליי," סיפר לוק, מרגיש את כל גופו פועם באנרגיה חסרת מנוח שתמיד חש לאחר שקיבל חיזיון או התחבר ל'כוח' למשך זמן רב.

"אז מה שאמרתי לך נכון. ייעודך הוא להילחם בו, וייעודך קרוב מאוד," אמר אובי ואן.

"איך אוכל להתכונן? מה תוכל ללמד אותי כדי שאדע להתמודד איתו?" שאל לוק, מחפש עצות מאובי ואן, שתמיד, איכשהו, ידע את התשובות לכל דבר.

"לא אוכל. אך אחד לא יכול להכין אותך לייעוד. רק כשאתה רגוע, כשאתה אחד עם ה'כוח', רק אז תוכל להתמודד עם ייעודך," אמר אובי ואן, דבריו מעורפלים ולא ברורים, אך מלאים בתבונה מסוימת.

"אני מצטערת להפריע לך, אבל החלטתי שלמרות... מה שאמרת לי, משימתך תישאר זהה. אנחנו עכשיו בדרך למיקום בו נאמר לנו שנמצא ווידר. אדריך אותך על הפרטים בתא הטייס," נכנסה הנסיכה ליאה לחדר שבו שהה לוק, לא מודעת לרוחו הזוהרת של אובי ואן, שעמדה ממש ליד הדלת הלבנה שממנה היא יצאה.

"אני אגיע," לוק נשם עמוקות, מעיף מבט אחרון לעבר אובי ואן, שהנהן באישור.

"שה'כוח' יהיה איתך," הוא איחל לו, מחייך חיוך קטן שהיה בעל כל כך הרבה משמעות עבור לוק, שרק חפץ באישורו של המאסטר שלו.

"שה'כוח' יהיה איתך," שידר לוק לאובי ואן דרך ה'כוח', מצטרף אל ליאה בתא הטייס מלא בפחד ובחשש.

~~~

"שלום," אמרה הנסיכה ליאה בקול מתוח כאשר לוק ישב לצידה בכיסא טייס המשנה המסתובב, משתדלת להביט לעברו למרות אי הנוחות שזה גרם לה. 

"שלום," ענה לה לוק בשקט, עדיין חש שהיא לא השלימה עם העובדה שהוא בנו של דארת' ווידר. הוא הבין אותה, גם לו היה כמעט בלתי אפשרי להשלים עם העובדה הזאת, למרות שחי איתה למשך שלוש שנים שלמות.

"טוב. התוכנית שלנו היא מאוד פשוטה, אתה צריך להתגנב פנימה מאזור המחסנים, משם נכניס אותך לתחנת החלל של דארת' ווידר. אתה צריך להסתתר ולשמור על פרופיל מאוד נמוך עד שתרגיש עם היכולות שלך את ווידר. אנחנו רוצים שיהיה לך את יתרון ההפתעה עליו, ברור?" הסבירה ליאה, קולה עדיין לחוץ וגבוה באוקטבה אחת מקולה הרגיל, סימן לכך שהמשימה הייתה חשובה לה מאוד, שלא יכלה לשאת כישלון בה.

"ברור," אישר לוק את הבנתו, מתחיל לעכל את העובדה שעוד כמה שעות יצטרך להתמודד עם הדבר שניסה להימנע ולנוס ממנו כל כך הרבה זמן - עם דארת' ווידר.

הוא יחזיר אותו, הוא ישיב אותו בחזרה לצד המואר של ה'כוח', יגרום לאנאקין סקייווקר לעלות מעל לפני השטח.

אך כאשר האורות הכחולים של מהירות האור התפוגגו והראו את תחנת החלל השחורה והמעוגלת של ווידר, הפחד שאולי לא יצליח במשימתו החל לאכול את הג'דיי הצעיר.

אז זה היה פרק 17 של לבד מול האפלה!

פרק גם יחסית רגוע, עם חיזיון, שיחה עם אובי ואן וקצת שיחה עם ליאה, אבל הכל זה רק השקט שלפני הסערה של הסיום הדרמטי שלנו...

נותרו לנו רק פרק 18 (ואולי גם 19, לא יודעת אם אחליט לפצל את הסיום לשניים) ואחרית הדבר, ואז זהו, ניפרד לצערי מהדמויות שלנו והסדרה :(

קצת עצוב, אבל אל תדאגו, זה עוד כמה שבועות ואני מתכוון להעלות לפה עוד מלא סיפורים, מקוריים ופאנפיקים, אבל אני מקדים את המאוחר...

מה אתם.ן חושבים.ות שיקרה בסיום? האם לוק שלנו יצליח במשימתו? תכתבו לי בתגובות! אני מחכה לשמוע את הניחושים שלכם.ן!

אם אהבתם.ן אל תשכחו לשים כוכב⭐ ולשתף עם שאר קהילת וואטפד כי זה ממש עוזר! הסוף מגיע, והוא קרוב, ואשמח אם תשתפו ותקראו כי זה חשוב לי מאוד!