אנאקין ולוק נפלו בנפילה חופשית אל החורשה, העולם סביבם מטושטש, הרוח שורקת באוזניהם.

לוק הידק את אחיזתו באביו, ידו חלקלקה ומזיעה מהמאמץ. הנפילה ריגשה אותו, האדרנלין גאה בו ושטף אותו בתחושה נלהבת, צמאה לעוד.

הוא מעולם לא חווה חוויה כזאת מרגשת, אביו מעולם לא נתן לו להשתתף בפעילויות מרגשות שהיו יכולות להיחשב כמסוכנות.

הוא החניק צרחה מלאת ריגוש, הוא לא רצה שצרחתו תסגיר את מיקומם לאימפריה, שבטח מחפשת אחריהם ברגע זה.

הם נפלו במהירות מפחידה אל עבר הקרקע מכוסת המחטים, האדרנלין של לוק מפנה את מקומו לפחד, לפחד שהוא כרגע נופל אל מותו המבטיח.

הוא לא ימות, אם לאביו לא הייתה תוכנית כיצד להציל אותם מהנפילה, הוא לא היה מכניס אותם למצב הזה. הוא סמך עליו שיצליח לעשות משהו, הוא סמך עליו שלא ייתן להם ליפול בשקט אל מותם.

בדיוק כאשר כמעט הגיעו לקרקע, נפילתם החלה להאט בהדרגה. לוק הסתכל לעבר אביו, וראה את מבטו המרוכז שהיה נעול על האדמה שמתחתיהם. הוא מייד הבין מה הוא עשה. הוא משתמש ב'כוח' כדי להאט את נפילתם.

לוק לא היה יכול להסיר את מבטו מאביו, הוא צפה בו בפליאה עושה דבר שנראה בלתי אפשרי כלפי חוץ. הוא ידע שהוא ילמד לעשות את זה, יום אחד. יום אחד שהוא כבר לא יכל לחכות לו.

הם נחתו ברכות על האדמה, המחטים דוקרים מעט את עורם. אנאקין התרומם לעמידה, והושיט את ידו לעבר לוק כדי לעזור לו לקום. לוק לקח את ידו והתרומם גם הוא, מנער את בגדיו מהמחטים ומשאריות אדמה.

"לאן הולכים?" שאל לוק.

"למגרש חלליות," ענה אנאקין.

"אנחנו משכירים חללית?"

"כן, אני מכיר שם מישהו," הסביר אנאקין.

לוק עלה על המדרכה, ונתן לאביו להוביל את הדרך לעבר כרטיס היציאה שלהם מזנדרי.

~~~

אנאקין התהלך בין החלליות השונות שחנו במגרש החלליות האפרורי, לוק הולך מייד מאחוריו, מנסה להדביק את הפער בין קצבי ההליכה שלהם.

הוא סקר במבטו את העוברים ושבים, מחפש אחר פנים מוכרים, פנים מוכרים של משכיר חלליות שכבר עשה איתו עסקים בעבר.

הוא לא רצה להשכיר חללית של משכיר שלא הכיר, הוא לא יכל להסתכן בכך שהמשכיר ימכור אותם לאימפריה כשיגלה שהם ג'דיי. אבל הוא הכיר את המשכיר הספציפי הזה, וידע שזה לא מסוג הדברים שהוא יעשה. הוא ידע שהוא שונא את האימפריה, ושהוא בחיים לא יעשה איתם עסקים.

"אנאקין סקייווקר! טוב לראות אותך!" בחור בשנות העשרים לחייו עם שיער חום גלי ומבט ממזרי פסע לעבר אנאקין ולוק.

"טוב לראות גם אותך, האן סולו," אנאקין חייך חיוך מאולץ.

"מה אני רואה פה? מיני סקייווקר?" האן הסתכל לעבר לוק, שהחזיר לו מבט ביישני ולחיים אדומות מסומק.

"אין לנו עכשיו זמן לדיבורים, מר סולו," אנאקין הסביר לו בנימוס.

"מצטער. איזה חללית תרצו להשכיר?" הוא שאל.

"ניתן להשכיר אותה?" אנאקין הצביע לעבר חללית גדולה וישנה, שהזכירה בצורתה צלחת מעופפת.

"את המילניום פלקון? בחיים לא! היא לא להשכרה," אמר האן בנימה מגוננת. החללית הזאת בטח הייתה חשובה לו מאוד.

 "אז איזה חללית את מציע לנו לקחת?" 

"אתם יכולים להשכיר את ה'לגאסי', היא תתאים בדיוק לך ולילד," אמר האן והצביע לעבר חללית קטנה בהרבה, שהייתה צבועה בצבעי כתום-לבן מתקלפים.

"כמה זה יעלה לנו?" שאל אנאקין וקיווה בליבו שהאן לא התייקר מאז הפעם האחרונה ששכר את אחת מחלליותיו.

"5,000 יחידות גלקטיות, ללא הנחות," אמר האן.

אנאקין הוציא מכיסו שקית מלאה ביחידות גלקטיות, יחידות שעבד כל כך קשה עבורן. הוא נתן את השקית להאן, שלקח אותה בשמחה.

"תעלו על החללית," אמר האן ולחץ על שלט שהיה בידו. דלת החללית הכתומה-לבנה נפתחה, ורמפת מתכת חלודה יצאה וירדה אל מדרכת המגרש.

אנאקין עלה על הרמפה, בעוד שלוק עקב אחריו בהיסוס.

"קרה משהו?" הוא שאל.

"אני... לא רוצה לעזוב," לוק השפיל את מבטו. הוא ידע שהוא צריך לעזוב, אבל זה לא שינה את העצב שלו. את העצב שלו לעזוב את כל מה שהכיר בתמורה לחיי נוודות, חיי נוודות ופחד מהאימפריה.

"אני יודע, גם אני לא. אבל אנחנו חייבים, ככה האימפריה לא תמצא אותנו," אנאקין הבין את לוק, הוא הזדהה עם תחושותיו. גם הוא היה נשאר אם היה יכול, ממשיך בחיים שהיו להם בימים האחרונים: בית ספר, עבודה, ואימוני ג'דיי אחרי ארוחת הערב.

אבל הוא ידע שזה לא יכול להמשיך, בשביל להיות ג'דיי צריך להקריב את החיים הנורמליים שלך, שני הדברים לא יכולים להתקיים צד לצד.

לוק הנהן ונכנס לחללית, גם הוא מבין שהעזיבה היא בלתי נמנעת, ושאין שום דבר שיכול לשנות את המציאות החדשה שהם עומדים להיכנס אליה.

אנאקין סגר את הרמפה באמצעות כפתור, ובחן במבטו את פנים החללית.

ה"לגאסי" הייתה קטנה יחסית, אזור ספות מעוגל במרכזה, תא טייס לצד אחד ומיטת קומתיים לצד השני. החללית נראתה כאילו היא עברה הרבה, טלאים צבעוניים היו תפורים על הספות, והקירות היו צבועים בצבע צהוב לימון שכבר מזמן יצא מהאופנה.

אנאקין הלך לעבר תא הטייס, וסימן ללוק לבוא איתו. לוק חייך חיוך גדול, אביו מעולם לא תמך בתחביב הטיסה שלו, ועכשיו הוא סוף סוף הציע לו לבוא איתו לתא הטייס. 

"אתה עכשיו טייס המשנה שלי," אנאקין חייך והחווה לעבר הכיסא שהיה צמוד לכיסא הטייס הראשי.

לוק מעולם לא שמח יותר, אביו לא רק מציע לו לבוא איתו לחדר הטייס, הוא עכשיו גם מכתיר אותו כטייס משנה! הוא סוף סוף סומך עליו!

"באמת? אני באמת טייס משנה?" לוק גמגם מרוב התרגשות.

"כן, אני סומך עלייך," אישר אנאקין.

"תודה," לוק לא יכל לעצור בעדו וחיבק את אביו, והוא החזיר לו חיבוק חם.

אנאקין הניח את הקופסא החומה שהכילה את קריסטל הקייבר של לוק על אדן החלון של החללית, ותקע את חרב האור שלו באחד מהכיסים שהיו מחוברים לכיסא.

הוא התיישב על הכיסא, ולוק התיישב על שלו מייד אחריו.

"שה'כוח' יהיה איתנו," אמר אנאקין.

"מה זה 'שה'כוח' יהיה איתנו'?" שאל לוק בסקרנות.

"זאת אמרת ג'דיי עתיקה, אומרים אותה כשרוצים לאחל מזל טוב או הצלחה במשימה," הסביר אנאקין.

"אז שה'כוח' יהיה איתנו," אמר לוק.

אנאקין אחז בשלטי החללית וניתק אותה מהאדמה, החללית מרחפת כמה מטרים מעל מגרש החלליות. הוא נשם עמוקות, נזכר כיצד טסים, והטיס את החללית מחוץ למגרש החלליות, מחוץ לזנדרי.

"שה'כוח' יהיה איתך," איחל אובי ואן, קולו מהדהד במחשבותיו של אנאקין, והוא הודה לו בשקט.

~~~

ה"לגאסי" יצאה מתוך האטמוספירה של זנדרי בתנועה חלקה, עכשיו טסה לעבר החלל השחור והריק.

"לאן אנחנו טסים?" שאל לוק בזמן שהסתכל על המסכים שהראו את המיקום של הטיסה ואת בקרת החללית.

אנאקין חשב, הוא לא באמת חשב ברצינות על לאן הם אמורים לטוס אחרי שהם יברחו מזנדרי. הוא סקר את זיכרונותיו, מנסה להיזכר בכל כוכבי הלכת שביקר בהם במהלך משימותיו עם אובי ואן.

ג'ין-לין

השם עלה במחשבותיו, מעורר זיכרון ישן של כוכב לכת מיוער עם איים מרחפים ובתי בוץ.

הוא לא ידע האם הכוכב רחוק ממרכז האימפריה, או קרוב אליה, אבל הייתה לו הרגשה חזקה שזה מקום המחבוא המושלם בשבילם.

"לוק, הכן את החללית לכניסה למהירות האור, אנחנו נוסעים לג'ין-לין," אמר אנאקין בביטחון, מבטיח לעצמו שהכל יהיה בסדר.

אז זה היה פרק 8 של לא נורמלי!

אנאקין ולוק פוגשים את פוגשים את האן סולו ויוצאים סוף סוף מזנדרי!

אם אהבתם.ן אל תשכחו לשים כוכב⭐ ולשתף עם שאר קהילת וואטפד, כי זה ממש עוזר!

תודה לכל מי ששמ.ה כוכב עד עכשיו, בזכותכם.ן הספר מגיע לקהל רחב יותר, אז ממש תודה!