לוק ישב במרכז התא הריק והמבריק והעביר את אצבעו על הרצפה השחורה בחוסר מעש, מצייר צורות דמיוניות עליה, מעביר את זמנו.

הוא לא ידע איפה הוא ואיפה אביו, הוא לא ידע האם הוא בסדר או מה עשו לו. 

המחשבה הציפה אותו בפחד, קירות התא החלו לסגור עליו, למלא אותו בתחושה קלסטרופובית. הוא רצה לפרוץ את הקירות, הוא רצה לצאת לחופשי, הוא רצה לפגוש את אביו, לראות את פניו, להרגיש את חיבוקו.

"לוק, תשמע אותי."

קולו של אביו הדהד בראשו, מוציא אותו ממחשבותיו. הוא נשם לרווחה, כמובן שאביו הצליח למצוא אותו, כמובן שהוא מצא דרך. הוא היה ג'דיי, הוא השתמש ב'כוח' בדרכים שלוק היה יכול רק לחלום עליהן.

הוא העריץ אותו ורצה להיות כמוהו, והוא כבר היה בדרך לשם. היכולות שלו התפתחו בזמן שהיו בג'ין-לין והוא הצליח להזיז חפצים באמצעות ה'כוח' ולהילחם עם חרב אור.

הוא יכול לתקשר עם אביו דרך ה'כוח', הוא רק צריך להתרכז, ובלי אביו לסייע לו בתהליך זה עלול להתגלות כקשה.

אבל זאת הייתה בדיוק המטרה של האימונים, להכין אותו לרגע שבו ייאלץ להתמודד עם איומים מבלי אביו להדריך אותו.

לוק עצם את עיניו והתרכז, מדמיין את תמונתו של אביו בראשו ומנסה למצוא אותו במקום שבו שהה. הוא ניחש שהוא לא נמצא רחוק, ושהם נמצאים באותו חלל ביחד, קרובים אך מופרדים בקירות ומסדרונות ארוכים.

הוא ראה את אביו, לבוש בחליפת בד אפורה ויושב במרכז התא, פניו מודאגים ועיניו עצומות, מרוכזות, רואות את מה שמתרחש ממש עכשיו בתאו של לוק.

"אבא, אני פה," שידר לוק, מהדהד את קולו בראשו של אביו, מעביר אותו בעוצמה דרך ה'כוח'.

"לוק! אתה בסדר?" אנאקין נשם לרווחה, מלא הקלה למשמע קול בנו, שמח שהוא ענה לו.

"כן, אנחנו צריכים לצאת מפה לפני שהאימפריה תחליט להוציא אותנו להורג," אמר לוק, מנסה לחשוב בעצמו על דרכים לברוח מהמקום שבו האימפריה כלאה אותם.

"אני לא יודע, אני לא רואה אף דרך לצאת," נאנח אנאקין, סורק את תאו לדרכי הימלטות אך לא מוצא אף אחת.

לוק פקח את עיניו וקטע את הקשר עם אביו, בוחן את התא המצוחצח להפליא לפתחים נסתרים או לבליטות משונות בקיר שנראו כאילו לא היו אמורות להיות שם.

לוק נאנח באכזבה כאשר לא גילה אף לא פגם אחד בקיר התא או ברצפתו, אף לא פתח נסתר אחד. קירות התא היו חלקים ובוהקים מתמיד, והחדר נדמה אפילו יותר קטן ואטום מלפני כן.

"האימפריה בהחלט יודעת איך לכלוא את האסירים שלהם," חשב לוק במפח נפש.

לא חיפשת מחוץ למסדרון

תקווה חדשה ורעננה מילאה את לוק, והוא סרק בהתרגשות את המסדרון שמחוץ לתא, זה שהיה חסום על ידי שדה הכוח הלבן שהיווה כסורגי התא ומנע מהם לצאת.

והנה, ממש מול עיניו, כפתור אדום קטן שבלט מהקיר הלבן כשלג, כפתור שלוק ידע שמכבה את שדה הכוח הלבן ומאפשר לו להימלט מהתא וללכת לעזור לאביו.

הוא לא ידע איך הוא ידע, אבל הוא הרגיש את זה, הוא הרגיש שזאת ההזדמנות שלו לצאת מהתא.

אבל איך הוא ילחץ על הכפתור? הוא לא יכול לעשות את זה מכזה מרחק...

לא. הוא לא יכל לעשות את זה מכזה מרחק, הוא לא יכל לעשות את זה כשהיה רק ילד רגיל בן 14 מזנדרי. אבל הוא כבר לא ילד רגיל, הוא יכול להשתמש ב'כוח', להשתמש בו כדי ללחוץ על הכפתור האדום מרחוק.

לוק נשם נשימה עמוקה והתרכז, נותן ל'כוח' לזרום מתוך ליבו אל שאר גופו, למלא אותו בתחושה מוכרת אך זרה בו זמנית.

הוא הושיט את ידו קדימה וקימר את אצבעותיו, מרכז את האנרגיה ששכנה בגופו בקצות אצבעותיו, נותן ל'כוח' לגרום להן לדגדג בנעימות. 

הוא צמצם את עיניו בריכוז, והעביר את האנרגיה מאצבעותיו לכפתור, משתמש בה כדי לגרום לו להילחץ, כדי לתת לו ולאביו סיכוי קלוש להתחמק מהאימפריה.

"תילחץ," לוק לחש מבעד לשיניים חשוקות, מאיץ בכפתור להילחץ, כמעט מתחנן מפניו. הוא היה חייב שזה יעבוד, הוא כל כך רצה שזה יצליח. 

הכפתור נלחץ בקול גבוה ומספק, ושדה הכוח הלבן הזוהר הבליח ונעלם, מותיר את התא חסר כל מחסום, חסר כל הגנה.

שמחה וגאווה גאו בגופו של לוק, והוא קפץ בהתרגשות ממקום ישיבתו במרכז התא, לא מאמין שהצליח להשתמש ב'כוח' ולהימלט מהתא הסגור והמחניק של האימפריה.

החלק הקשה עבר, עכשיו רק נותר לו לאתר את אביו בתוך המסדרונות המצוחצחים והאינסופיים של האימפריה.

~~~

"אבא, הצלחתי לצאת, אני עכשיו מחפש אותך," הודיע לוק לאביו, מצב רוחו עדיין מרומם מהצלחתו האחרונה.

אנאקין נשם לרווחה בהקלה, מצמיד את ידו לחזה כדי לבדוק שקצב פעימות ליבו ירד. לוק לא הודיע לו הרבה זמן, וזה הדאיג אותו מאוד, הוא פחד שמא קרה לו משהו וחיילי האימפריה פגעו בו, אבל הוא עכשיו פשוט היה שמח לשמוע את קולו ושהוא ברח מתא האימפריה בהצלחה.

"יופי, אני משדר לך את המיקום שלי," אמר אנאקין, מתרכז ומשדר את מיקומו לבנו דרך ה'כוח', מהדהד אותו בעוצמה לראשו.

לוק עצם את עיניו והקשיב לשידור של אביו, מנסה לאתר אותו בחלל. הוא הרגיש את נוכחותו, אבל היא הייתה רחוקה ועמומה, כאילו המקום שבו שכן היה רחוק מאוד.

לוק יצא מהתא בצעדים שקטים והחליט לסמוך על תחושותיו שינחו אותו אל מיקומו של אביו. באחד מהשיעורים בג'ין-לין, אביו אמר לו לסמוך על תחושותיו, כי תחושות הבטן מספרות הרבה דברים לג'דיי, דברים שההיגיון לא תמיד מספר.

הוא פסע במסדרון הלבן והארוך, מנסה להיות שקט ככל הניתן, מקשיב לתחושותיו. הוא הרגיש את נוכחותו של אביו מתקרבת אליו בהדרגה ככל שהתקדם במסדרון האינסופי, אבל אחרי 10 דקות של צעידה מפרכת, הוא כבר לא היה בטוח אם המסע לעברו אי פעם ייגמר.

אבל אז, אחרי הליכה ארוכה, הוא ראה אותו.

הוא היה בתוך תא זהה לזה שלו, לבוש בחליפה אפורה רפויה ונקייה ויושב במרכז החדר, מביט לעבר בנו בהקלה גדולה, שמח לראותו.

"לוק, מצאת אותי," אנאקין חייך.

לוק צעד לעבר שדה הכוח ונגע בו, רוצה לחבק את אביו אבל לא יכול. הוא חייב לשחרר אותו, עכשיו.

הוא ניגש לעבר כפתור אדום קטן שהיה מוטבע לצד מסגרת התא לחץ עליו, מכבה את שדה הכוח הלבן ונותן לאביו לצאת מהתא.

לוק רץ לעבר אביו וחיבק אותו, דמעות של שמחה עולות בעיניו. אנאקין החזיר לו חיבוק וחייך לעבר בנו חיוך של אושר טהור.

"טוב לראות אותך," אמר אנאקין בחום.

אז זה היה פרק 17 של לא נורמלי!

אני חייב למהר אז אין לי מה לכתוב!

תצביעו כי זה עוזר ותשתפו כי זה ממש ממש עוזר!