פרק 14
אנאקין ולוק שוטטו ברחבי השוק ההומה, קולות שיחותיהם של המוכרים והלקוחות חודרים לאוזניהם.
הייתה זאת שעת בוקר מאוחרת, השמש כמעט הגיעה למעלה השמיים, והדוכנים היו עמוסים ומלאים. רוח קלה נשבה, ועננים החלו להיאסף בשמיים - סימנים שהסתיו קרב על הכוכב.
לוק חש בהבדל במזג האוויר, והסתקרן. בזנדרי מעולם לא היה שינוי עונות, כל הימים הרגישו אותו דבר, הרגישו כמו חום לוהט ולילה מקפיא. הוא אהב את השינוי ההדרגתי, הוא אהב את מזג האוויר הנוח יחסית בג'ין-לין, הוא אהב את התחושה של טבעיות, טבעיות שלא הייתה קיימת בזנדרי - הכוכב שבו הכל הרגיש מזויף, מתוכנת, מתוכנן בקפידה.
"מצאת חלקים לחרב האור שלי?" לוק לחש, נזכר למה באו לשוק מלכתחילה.
"עדיין לא," אמר אנאקין, ממשיך לסקור בעיניו את השוק לחלקי מתכת.
"אולי כדאי לפנות לאחד מהדוכנים, לשאול את מחזיק הדוכן אם יש לו חלקי מתכת?" שאל לוק, עייף מעט מלחכות שאביו יראה באחד מהדוכנים בוהק מתכתי של חלקים למכירה.
"רעיון טוב, לוק," אנאקין טפח על שכמו של בנו וניגש לעבר הדוכן הקרוב ביותר, לוק משתרך מאחוריו ועומד לצידו.
אישה ג'ין-לינית עמדה מאחורי הדלפק וסידרה עליו תכשיטים ופסלונים למכירה, השיער הבלונדיני הבהיר שלה אסוף בפקעת חלקה ומבריקה.
"סליחה, את במקרה מוכרת פה חלקי מתכת?" שאל אנאקין בנימוס, תוהה האם העליב את האישה בכך שהפריע לה בסידוריה.
"ממש לא! אנחנו הג'ין-לינים אלרגיים למתכת, אנחנו לא נמכור מתכת וגם לא נמכור מתכת לבני אנוש!" האישה ענתה בזלזול, לא מבינה למה בכלל שאל שאלה שהתשובה אליה כל כך ברורה מאליו.
"אולי יש לדוכנים אחרים חלקי מתכת?" שאל לוק בביישנות, מקווה שהמוכרת תענה בחיוב, מקווה שיוכל למצוא את החלקים לחרב האור שלו מהר ככל האפשר. הוא היה כה נרגש להתחיל את מלאכת הרכבת חרב האור מהרגע אתמול שאביו נתן לו את קריסטל הקייבר. מאז, הוא לא חדל לחשוב על זה, לחשוב על צורת חרב האור שלו ועל איך בדיוק ילחם איתה.
לוק כל כך רצה לשמוע כבר את תשובתה של המוכרת, הוא לא יכל לחכות.
לא, הוא חייב להיאזר בסבלנות, לחכות עוד רגע אחד זעיר, הוא כבר חווה מספיק כדי לדעת שלא כל דבר מגיע בדיוק כשרוצים שיגיע.
"לא ילד, לא רווחי להחזיק פה חלקי מתכת, אז אף אחד מהדוכנים לא מוכרים אותם," האישה ענתה וחזרה מייד למלאכת סידור הדלפק, מעוצבנת משאלותיהם המיותרות של האנשים שהגיעו לדוכנה.
אכזבה מילאה את לוק, הוא לא יוכל להשיג חלקי מתכת לחרב האור שלו.
אבל, זה לא הגיוני, חייבים להיות חלקי מתכת איפשהו על הכוכב, זה לא הגיוני שאין אפילו אדם אחד שמוכר חלקי מתכת.
לוק תלה את תקוותיו במחשבה המעודדת הזאת, במחשבה שאולי ישיגו לו חלקים לחרב האור שלו. הוא לא רצה לאבד תקווה, הוא רצה להישאר אופטימי וחיובי עד כמה שיכל, אחרי הכל, זה מה שעזר לו לא להיכנס לדיכאון אחרי הרבה מהמצבים הכמעט בלתי אפשריים שנכנס אליהם בחייו.
תמיד יש תקווה, תמיד יש נקודת אור, אפילו בלילה האפל ביותר.
המחשבה עודדה את לוק, אבל לא לגמרי. הוא עדיין היה ריאליסטי, הוא עדיין ידע שאולי תקוותיו לא יתגשמו אחרי הכל ולא תהיה לו חרב אור להילחם איתה.
אנאקין חייך אל המוכרת חיוך מאופק ועזב את הדוכן, לוק ממהר אחריו, מנסה להדביק את קצב הליכתו.
"מה נעשה? המוכרת אמרה שאין שום חלקי מתכת בכוכב הזה," נאנח אנאקין. בניגוד ללוק, הוא לא תלה את תקוותיו במחשבה משמחת, הוא באמת האמין שהמוכרת צודקת ושאין כל מתכות למכירה בכוכב. אחרי כל מה שעבר, הוא ידע שהחיים לא תמיד יאירו לו פנים, הוא ידע שהמציאות לפעמים קשה וכואבת.
"לא כל כך מהר, אני מכיר מישהו שיכול להביא לך בדיוק את מה שאתה צריך, ג'דיי," קול גברי נשמע מתוך הצללים של הסמטה הקרובה לבניין שאנאקין ולוק עמדו לידו.
אנאקין נבהל למשמע המילה, גופו מתחיל לרעוד ולהזיע מפחד. הוא יודע שהוא ג'דיי, הוא יהרוג אותו, ידווח אותו לאימפריה, יוביל אותם אל מותם.
"מי אתה מכיר?" אנאקין שאל, קולו רועד מפחד. הוא התקדם לעבר הסמטה, מנסה לראות את פניו של האדם המסתורי.
"אל תדאג, אני לא אספר לאימפריה על הסוד הקטן שלך, אבל במחיר," האדם ענה בחלקלקות.
"מי אתה מכיר?" אנאקין חזר ושאל, הפחד שבקולו מתחלף בכעס גובר, כעס על כך שהאדם סירב לענות לו ברצינות, אבל הוא שם לב מייד לכעס, והדחיק אותו בפינה עמוקה בתודעתו. כעס מוביל לצד האפל, כעס לא יעזור להגן על לוק.
"אני, אני מחזיק בחלקי המתכת שאתה כל כך רוצה," האדם התקרב לאנאקין וחשף את פניו. היה לו שיער שחור-כחלחל מבולגן ובגדים מלוכלכים ורפויים, על פניו היה מרוח חיוך ממזרי, חיוך שבוודאות הסתיר משהו.
"איך אתה יודע שאני ג'דיי?" אנאקין לא הצליח לעצור בעדו ושאל את השאלה. הוא רצה לדעת איך בדיוק האדם שזה עתה הכיר ידע את סודו השמור ביותר, את סודו המסוכן ביותר.
"רואים עלייך, וגם על הבן שלך דרך אגב," האדם ענה באגביות, כאילו זה שידע שהם שני האנשים הכי מבוקשים בגלקסיה היה דבר רגיל למדי.
לוק בחן את האדם בעיניו, מנסה לא למשוך לעצמו יותר מידי תשומת לב. הוא השרה הילה מפוקפקת, ממזרית, כזאת שאי אפשר לסמוך עליה. הוא החליט להיזהר, להיות דרוך ומוכן אם דבר מה רע יקרה לו או לאביו.
אבל הוא ידע שאביו יוכל להתמודד איתו, הוא ראה איך הוא איים עליו קודם, שכנע אותו לספר לו את מי הוא מכיר. הוא היה גאה באביו, גאה שהוא אף פעם לא וויתר והצליח להגן עליו תמיד מכל הדברים הרעים שמגיעים אליהם - האימפריה, החלומות הרעים, האי וודאות. הוא תמיד היה כל כך... בטוח, ולוק העריך את זה, רצה להיות בדיוק כמוהו, להגן על הקרובים אליו בכל מחיר ולהשרות ביטחון בסובבים אותו.
"כמה כל חלקי המתכת שלך עולים?" שאל אנאקין.
"10 יחידות גלקטיות," האדם ענה בביטחון.
"זה מחיר ממש גבוה לחלקי מתכת, אתה יכול אולי לתת לנו הנחה?" שאל אנאקין, מנסה להישאר מנומס ולהגיד לו שהמחיר שלו מעט מופקע בו זמנית.
"אתה מעדיף שאני אספר לאימפריה עלייך ועל הבן שלך? הם בהחלט יתנו לי תשלום יותר מכובד ממך," האדם אמר.
"לא, כמובן שלא, אני אתן לך את התשלום שאתה רוצה," אנאקין לא יכל להרשות לאימפריה לגלות עליו ועל לוק, הוא לא יכל להרשות לעצמו לסכן את חייו של לוק רק בשביל 10 יחידות גלקטיות. הוא היה אחראי עליו, על חייו, הוא היה הבן שלו, הוא לא ייתן לו למות, לא בעד שום מחיר.
הוא פשפש בכיסו והוציא ממנו 10 יחידות גלקטיות חלודות למראה, הוא הביא אותן לאדם, והוא בתורו הושיט לו שקית נייר מלאה בחלקי מתכת. אנאקין הציץ בשקית כדי לראות האם חלקי המתכת באמת נמצאים שם, והוא שמח לגלות כי הם באמת בתוך השקית בדיוק שהאדם הבטיח להם שיהיו.
אנאקין ולוק עזבו את הסמטה, הייתה זאת שעת צהריים, והם היו צריכים לחזור לבקתתם כדי לאכול.
הם פילסו את דרכם בין האנשים הרבים בשוק, אנאקין לופת את השקית מלאת המתכת שלו בעוצמה, שומר עליה טוב כדי שלא יאבד אותה.
לוק עקב אחרי אביו במבוכה, מנסה לא למשוך אליו מבטים סקרניים. הוא אטם את אוזניו, הרעש של הצעקות והמולת השוק מציף אותו באי נוחות.
כאשר הם סוף סוף הגיעו לביתם, הם שפכו את תכולת שקית הנייר אל רצפת הבקתה, מסתכלים על חלקי המתכת, בוחנים אילו יתאימו לחרב האור החדשה של לוק.
זהו, הם השיגו את החלקים הדרושים לחרב האור, עכשיו רק נותר לבנות אותה, ולקוות שהאימפריה והסית' לא יתפסו אותם לפני שיספיקו לעשות זאת.
אז זה היה פרק 14 של לא נורמלי!
פרק עם טיפה פחות אקשן, אבל זה רק השקט שלפני הסערה...
השגנו 100 הצבעות לספר! אני לא מאמין שהגענו למספרים כאלה! תודה לכל מי שקרא.ה והצביע.ה, זה ממש עוזר לי!
אם אהבתם.ן אל תשכחו לשים כוכב⭐ ולשתף עם שאר קהילת וואטפד כי זה ממש עוזר!
פרק הבא הולך להיות מטורף במיוחד, אז שווה לחכות!
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top