אמ, נראה לי הבנתם שאצלי ברוב המקרים אין קשר בין הכותרת לכתוב.

בכל מקרה, שלום לכם, אנשים, חייזרים, חדי קרן מעופפים ושאר המוזרים!

אני מאוד אוהבת לכתוב, קטעים, סיפורים, אבל דגש על לכתוב.

אז אני מתלבטת אם לפתוח בספר לקטעי כתיבה (ככה אני אקרא לו, אחר כך אני אמציא שם נורמלי) או פשוט לפרסם פה, כי בכל זאת, זה הספר חפירות שלי.

אז קבלו את הקטע המחורטט שלי במחיאות כפיים סוערות!

גווני הטוריקז של השמיים נראו חיים יותר מתמיד כשהנער הקטן רץ במרחבי החול הענקיים של מצרים.

הקולות היחידים שנישמעו ברדיוס של חמש מטר זה את הריצה הקלילה שלו על החול, הרוח השורקת בפניו, והחול שלפעמים התעופף באוויר בעקבות המגע עם רגליו החשופות.

אם תבחנו ביתר דיוק את הנער, תוכלו להבחין בכחל מסביב לעיניי הרקיע שלו, או בשיער הקצר, המבולגן והקוצני שלו, שהיה כהה כמו הלילה, או שתבחינו בכלל בבגדיו הפשוטים שנראה שהציקו לו מאוד, כאילו עורו לא רגיל לבדים גסים.

הוא המשיך לרוץ, נראה שללא מטרה, או כיוון.

חמש בבוקר זו השעה היחידה שבה הוא היה יכול ללכת להוציא עצבים.

הנער המצרי המסקרן עשה צעד לא נכון ונפל לריצפה.

הוא נשאר ככה, שוכב, במשך חמש דקות, ואז קם במבט ממורמר.

בסופו של דבר משהו התקשח בעינייו בזמן הריצה, והוא שינה כיוון בבת אחת.

הנילוס הגדול והרטוב זחל לו בעליזות נינוחה.

הנער נכנס למים והתחיל לחבוט בהם הידיים, בצורה מאוד תמוהה.

"אני שונא אתכם!" הוא צרח "שונא שונא שונא! למה עשיתם לי את זה? מה אני אעשה עכשיו?".

לפתע הוא השתתק, ופרץ בבכי קורע לב.

"אלים אדירים... אלים אדירים..." הוא מילמל לעצמו, ממשיך לבכות.

"הלוואי שהוא לא היה מת..."

-------