שוב קטע מתחרות /:

היא קמה לאותו בוקר חסר ייחוד, שותה את הקפה השחור בשעה הקבועה, לובשת את אותם בגדים הלא מושכים תשומת לב מיותרת.
היא התעוררה לעוד יום שהתחיל ויחלוף כמו בכל פעם מחדש.

היא לקחה את התיק הכהה, מתנה מאימה שכבר איננה. היא סדרה את שיערה בקפידה, כבר מזמן מוותרת על תסרוקת חדשה. תסרוקת שווה ספר, וספר שווה כסף, כסף שאין לה...

רגליה הוליכו אותה מעצמן באותו רחוב מוכר שזיהתה עוד מלפני שנים ספורות. היא הביטה סביבה ופגשה במבטה את אותם אנשים, את אותם עצים, את אותם ספסלים. היא ידעה לזהות כל פרח שבגינה הסמוכה, וידעה להבחין בקבצן שישב לו באותה פינה אפלולית באותו מקום, בכל יום.

היא הנהנה בראשה מנימוס בלבד לעברו, כמו שתמיד עשתה, והוא השיב. "בוקר טוב. האם יש לך פרוטה או אפילו מעט מכך לתת לי?" והיא מצידה בכל פעם התנצלה. "מצטערת. אין לי כסף קטן." והמשיכה ללכת, לא מעיפה מבט שני באדם שכבר התמזג עם האפר.

היא הגיעה אל אותו מבנה משרדי, עולה אל אותה קומה, מתיישבת באותו כיסא, מתחילה לעבוד על אותם מסמכים.
אלו היו חייה והיא לא חשבה להתלונן.

כשהעבודה הסתיימה, היא חזרה אל אותו רחוב צר, מביטה באותם אנשים שכנראה גם הם חזרו מאותו יום שגרתי, מבחינה במזג האוויר הקריר, לא יודעת עד כמה אהבה את השינוי.

היא הגיעה אל ביתה האפלולי, מתיישבת ומתעסקת בכל דבר פרט למשאת נפשה. היא לא יכלה לחזור אל הימים בהם התענגה על ספר טוב, או ישבה שעות על גבי שעות על אדן החלון, בוחנת טיפה אחר טיפה. היא לא יכלה לחזור אל העולם האחר, היא חיה במציאות קיימת. אין לה זמן לדמיונות שווא.

ביום למחרת משהו השתנה.

היא שתתה את אותו קפה, לבשה את אותם בגדים, התהלכה באותו רחוב, בחנה את אותם אנשים.
אבל משהו הרגיש אחרת.

כשעברה את הספסל השלישי, היא הבחינה בפינה עזובה שלא ראתה מעולם. היא הביטה בה שניות מעטות עד שהבינה כי באותה הגומחה ישב הקבצן, והיום הוא איננו.

היא המשיכה לעבר עבודתה, לא חושבת על כך יותר, מניחה כי זוהי עזיבה חד פעמית. אולם כשחזרה אל אותו רחוב מוכר לאחר מכן, הקבצן לא היה שם.

וכך חלפו להם הימים, ימים שגרתיים, כל יום דומה למשנהו, אבל הזקן אל פינתו לא חזר. היא עברה בין הספסלים, והיא ראתה את אותם אנשים, אבל הוא נעלם כלא היה.

יום אחד, כשחזרה מעוד יום עבודה שגרתי, היא הבחינה באדם אחר המביט אל אותה הגומחה הריקה של הקבצן, אדם שזיהתה אך מעולם איתו לא החליפה מילה. "סלח לי." היא שאלה את אותו אדם שהיה מוכר אך זר לה. "האם הינך יודע לאן הקבצן שישב כאן נעלם?" היא שאלה, והאיש הביט בה בעצבות. "מצאו אותו ללא רוח חיים באחד מין הימים. הוא אמר כי לא היתה לו משמעות, אז החליט לוותר." הוא ענה לה, והיא הביטה אל עבר הקרקע בתחושה משונה של... הזדהות.

היא חזרה אל אותו בית ריק מתוכן, והחליטה לפתוח את המגירה שבה השאירה את הדברים שנהגה לתאר כמשחררים, היא לקחה אותם, מתיישבת על כיסא ריק.

כוס יין חצי מלאה נחה לה על שולחן ישן ומלוכלך. עשן סיגריות מכביד על הנשימה וטיפות מתגלגלות במהירות על זכוכית שקופה, דרכה נראים אורות מטושטשים. היא לא ידעה מה נכנס בה, אבל הרגישה שנפשה צריכה בשינוי.

"אני לא יודעת מי אתה, מעולם לא טרחתי לשאול... אבל, לכבודך." היא אמרה, לוקחת את כוס היין ושותה לזכר אותו קבצן ששנים נהגה לראות, אך מעולם לא התעניינה, מעולם לא הכירה מציאות אחרת...

נקישות הגשם גוברות על כל הרעשים החיצוניים פרט למה שקורה בפנים, נפשה געשה בעוז, ומבלי שהבחינה, עם הגשם הופיעו גם הדמעות.
מה היא עושה בעצם בכל יום מחדש? לאן היא מתקדמת? איזו משמעות יש לחיים שלה?
היא לא יותר טובה מהקבצן, היא צריכה להשתנות.

ביום למחרת היא לבשה בגדים שונים יותר. היא החליטה לגוון ולשתות חלב. היא פתחה את שיערה ונתנה לו להשתחרר בחופשיות על גבה. 
היא הרגישה שונה יותר.

היא הלכה באותו רחוב, וראתה את אותם אנשים, אבל הפעם, בפינה האפלולית ישב קבצן אחר. 

"סלחי לי, האם יש לך פרוטה לתת לי?" הוא שאל. היא התקדמה לעברו ונתנה לו את כל מה שמצאה בין כיסיה. "תודה רבה לך, גברת, שיהיה לך יום טוב!" הוא אמר לה מרחוק, והיא האמינה לו. 
היא האמינה שהיום הזה יכול להיות יום טוב.