בערה בנו הנקמה.
צרחות הכאב עוד הדהדו בראשי, למרות שהקולות כבר נדפו עם הרוח. כל מה שנשאר באוויר היו צהלות השמחה של החיילים הצעירים, שתוים למחצה ומאושרים עד שיכרון חושים. מסתובבים כאילו מחר לא יבוא, חיים על הקצה עד שהקצה יפיל אותם אל התהום הפעורה של המוות.

אז לשם הלכת, נכון?

"נצחנו, זה נגמר!" מעולם לא האמנתי שאי פעם אשמע את המשפט הזה. תקוות לעולם לא הספיקו בשביל הנצחון.

יום ללא מלחמה היה קיים רק בחלום הפרוע ביותר, וגם אז, רק האמיצים היו אלו שהעזו להאמין, כל השאר נתלו בספק, ניזונים מהפחד. אבל אני רציתי משהו אחר.
רציתי נקמה.

כשאני מנסה להיזכר בימים בהם עוד יכולתי להיות ילד, אני לא מצליח לדלות את הזכרונות מראשי. מה שנשאר בתוכי היו רק רגעים מעוותים של המציאות הלא קיימת, מה שנשאר הייתה רק התקווה.

הייתי ילד של חלומות, מדמיין את עצמי מפריח את הבועות ברוח, רץ בין שדות החמניות כשהסומק הילדותי מעטר את לחיי המלאות. גם אתה היית שם, בפנטזיה, גם אתה שיחקת איתי יחדיו בין השדות.

במציאות העגומה תקוותנו ננעלה מחוץ לדלת. שדות הפרחים התחלפו בעשן המלחמה, אבל גם שם היית מולי, גם שם המשכנו לשחק.

הייתי מתאמץ לעלות עם רגליי הדקיקות על החלון הרעוע, רק כדי להביט מתוכו ולראות אותך בצד השני, עם חיוך חסר דאגות ועיניים מחפשות צרות, חברי הטוב ביותר.

לא דברנו הרבה, לא באמת, אבל זה הרגיש כאילו הכרנו במשך חיים שלמים. דמיינו את עצמנו בצבא, נלחמים למען מולדתינו בגבורה, עושים את הבלתי אפשרי.
ולאט לאט, הנקמה הפכה כחברה נוספת.

שכנענו את עצמנו להתגייס אל המלחמה, הנקמה שורפת את ליבנו עד שהאפר התפזר למרגלות עשן היריות, כל כך רצינו לנצח, כל כך רצינו לחיות.

זוכר את השיר האהוב עלינו? היינו שומעים אותו ברדיו הישן שהצליח לשרוד כנגד הסיכויים בתוך האוהל הצפוף. היינו מתקבצים מולו וצוחקים כשהשיר היה מתנגן ברקע. היינו תמימים, היינו שקרנים, היינו ילדים.

נלחמו באימונים כמו ציידי טרף, הייתה לך אש בעיניים שרק קיוותי שתתלכד לעיניי שלי. רציתי להיות מסור כמוך, חייל טוב כמוך. היית כל מה שנשאר לי מהילד שרץ בשדות, רק אתה והנקמה.

וסוף סוף הגיע הרגע, סוף סוף עמדנו בשורות מסודרות וצעדנו אל התופת, הרובים בידנו ונשימותינו מואצות, רק אז הבנו את משמעות הנקמה.

עמדתי מולו, עיניי הדבש עקבו בריכוז רב אחרי תנועותיהן של הידיים, אצבעות ארוכות ליטפו בעדינות את המתכת הקרה, נואשות כבר לדרוך את הקליע, נואשות לנקמה.
פחדתי מהרצון הזה, פחדתי שתלך רחוק מדי.

ואמרת לי שיהיה בסדר, אבל ידעתי שאפילו אתה לא מסוגל עוד להאמין בתקוות. עיניי המטושטשות מדמעות הביטו בך, אפילו בהשתקפות המעוותת, ראיתי בבירור את החיוך המאולץ, את גומות החן שהצטיירו וכמו תמיד, העמידה הייתה זקופה והסנטר מורם. היית חייל מושלם, יותר מדי מושלם. והיית מוכן לנקמה יותר מתמיד.

וכך עבר לו הזמן, את קולות השמחה והאושר הבנתי רק מאוחר יותר, אבל בסופו של דבר קבלנו את מה שרצינו.
נקמה.

אבל האם זה היה שווה את זה? האם המלחמה היתה שווה את כל הכאב, את כל הסבל שעברנו?

החבר שרץ איתי בין החמניות, האחד שהביט בי מהחלון, שצחק איתי כשהשיר התנגן ברקע, נעלם לו ביחד עם המלחמה, הנקמה לקחה אותך ממני.
ונשארתי לבד בין השדות.