קטע כתיבה מפי אתגר של חברתי שנותר בשיעור משעמם במיוחד-

"זה אתה." הבטתי בו. בהיתי במפלצת, בוחן כל פרט ופרט בצורתה.
האדם השנוא עליי יותר מכל אדם אחר, הוא.
הסמל של הרוע, הסמל של הכאב.
שלחתי מבט אל האפלה.

"זה תמיד הייתי אני, אבל היית טיפש מכדי להבחין, טיפש מכדי להאמין." הוא חייך, כשהוא צחק הרגשתי עיוות בשפתיי ותחושת המחנק תקפה אותי. לא יכולתי לנשום.

האם זה באמת היה הוא כל הזמן הזה? האם ידעתי מאז ומתמיד אך עצמתי את עיניי מהחושך ודמיינתי את האור? האם אני עד כדי כך פתטי?
לא, לא הייתי פתטי... הייתי טיפש. נער טיפש וסקרן.

כשהוא הופיע לפניי בראשונה, הוקסמתי. הוא היה אדם לא מוכר, הפכפך, מסתורי, מפוקפק.
הוא היה כל מה שאני לא.

היה לו ביטחון עצמי, חיוך שובבי ומשהו ערמומי שלא הצלחתי לזהות אז בעיניו. אם הייתי מזהה אז... אולי הייתי יודע,
אולי הייתי מתרחק.
היה בו משהו אפל, והאפלה משכה אותי אליו בשלשלאות. הייתי כלוא.

ולאט לאט, הוא החל ללחוש לי, מהדהד בתוך ראשי, קול הגורם לי לעשות דברים שמעולם לא האמנתי שאוכל לעשות. לא האמנתי שאני עד כדי כך מפלצת.
הוא גרם לי לרצוח.

זה לא הייתי אני, אני לא רוצח. אני אדם נורמלי, אני לא מפלצת, אני אנושי, אני לא משוגע!
הוא. זה הוא. זאת אשמתו.
אני רק הקשבתי לקול המהדהד בצללים.

הוא זה שהכריח אותי ללחוץ על ההדק, הוא זה ששיכנע אותי שמגיע לה למות.
"היא שברה לך את הלב, נכון? האם זה לא הוגן שתשבור את ליבה בחזרה?"

אבל היא המשיכה הלאה, מצאה מישהו אחר. היא שכחה ממני, מאושרת בלעדיי, משאירה אותי בחשכה, לבדי.
עד שהוא בא.

והוא אמר לי לשבור את ליבה בצורה אחרת - לקחת את נשמתה לעד.
לא רציתי לעשות את זה, באמת. כל מה שאי פעם רציתי היה שתאהב אותי בחזרה, שתחבק אותי בין זרועותיה, שתפיץ את אורה על החשכה ששוכנת בגופי...
ועכשיו היא הלכה, בגללי.

דמעות ירדו על לחיי, מבט מיוסר. הרגשתי איך הלב השבור מתרחב לשאר גופי, הייתי ריק. "מה עשית? למה עשית לי את זה?" האשמתי, שפתיי רועדות. הוא החזיר לי מבט מזלזל. "אתה עשית הכול בעצמך. אני לא עשיתי שום דבר."

"הערמת עליי! שיקרת לי!" התפרצתי, תווי פניי רוטטים בזעם בלתי נשלט, בכאב שלא יכולתי לתאר. אין שום מילה שיכולה לתאר את הכאב הזה, אף אחד שיבין, כי יש כל כך הרבה כאב ששוכן בי. אני לא מסוגל עוד לחיות.

והוא צחק. הוא צחק על סבלי, על תמימותי, על טיפשותי, על הרובה בצידו השני של החדר, על הגופה של האחת שאהבתי בקצה המסדרון. הוא הביט באדם המרוסק שאני וצחק.
איך ייתכן שזהו האדם שהערצתי? איך ייתכן שאחרי כל הזמן הזה זה היה הוא?

לא הכרתי אותו בהתחלה, אבל עכשיו האדם שמולי זר עוד יותר. טיבו האמיתי יצא לאור, מסוכן יותר, אפל יותר, רע יותר,
אמיתי יותר.
הוא עבד עליי עם שקריו הנוצצים, חודר אליי לאט לאט עד שהתפרקתי.
והוא רק עמד שם וצחק.

בקסמיו, בחיוכו השובה, בסופו של דבר נשברתי. התחננתי בפניו שיפסיק. רציתי לברוח מהאפלה, לצרוח בפני החשכה, אך לא היה אף אחד שיציל אותי מהכאב, הייתי לבד.
רק אני והגופה.

"אתה משקר. זה לא יכול להיות!" אמרתי, הדמעות הלחות כבר התייבשו על פניי.
הוא גיחך לעברי בשנית.

"אתה יכול להמשיך להכחיש, לשקר לעצמך, אבל בתוך תוכך, אתה יודע בדיוק כמוני.
אתה הרגת אותה, אתה המפלצת, לא אני."

"זה לא נכון!" צעקתי שוב, קוטע את דבריו, אבל האפלה כבר החלה לסגור עליי מחדש, חונקת, לוחשת, מחכה בצללים, משקיפה על נשמתי, מורחת דם על פצעיי, היא שם.
והיא לוקחת אותי ביחד איתה.

"זה נכון, אתה יודע שזה נכון.
כל דבר שעשית, כל דם שנשפך, כל מעשה, כל מחשבה, כל טירוף, כל חושך, כל כאב שגרמת.
זה לא אני, זה אתה. כל הרוע שוכן בך. לא בי. בך. ואתה יודע למה?"

הרמתי אליו עיניים אדומות, מטורפות, שיער פרוע, גוף רועד. לא רציתי להאמין, לא רציתי לדעת.
אבל ידעתי, תמיד ידעתי.
כל הזמן הזה, כל החיים האלה, כל השקרים האלה.
הצד השני, הצד האפל.
החשכה.
הוא תמיד היה שם, צוחק,
ובוהה בי במראה.