לא שוכחת אתכם פיפולים קטנים, תודה על יותר מאלף צפיות XD

~~~~

לא ידעתי איך לעשות את זה, אז פשוט חיכיתי מחוץ לחדר מורים. אבי שיצא ממנו בלי שום התראה הביט בי, "מה את צריכה?"

"את המורה למתמטיקה." אמרתי.

"נראלי שראיתי אותו בפנים, מה שלום הציון שלך בזה אגב?"

העברתי את משקלי מרגל לרגל. "נחמד, אני חושבת. אתה הולך הביתה עכשיו?"

"חזרה למשרד." ענה והתרחק משם.

עמדתי בפתח חדר המורים וחיכיתי עד שסוף סוף לאחר חמש דקות שלמות בהן פיטפטתי עם כמה תלמידות והאזנתי לכמה שיחות של מורות, הוא יצא.

"היי המורה."

"היי, יש לנו שיעור עכשיו ולא ידעתי?" שאל בצחקוק קל, עיניו הכחולות סרקו אותי במבט כזה שמעביר צמרמורת לאורך הגב.

"האמת שלא, אבל אני צריכה לדבר איתך, אתה הולך עכשיו?"

"כן, רוצה ללוות אותי לתחנה?"

"סבבה." אמרתי והכנסתי את הטלפון שלי לכיסי.

יצאנו משער בית הספר והתחלנו ללכת לכיוון תחנת האוטובוס. "את תלמידה מצטיינת, הציונים שלך טובים." אמר.

"כמוך." החנפתי.

"טוב ובכן, תודה. אם היינו בתפקידים אחרים הייתי אומר לך שאת גם יפה וכולי… אבל על מה רצית לדבר?" שאל.

"ובכן, העיניים שלך רצות יותר מידי על הגוף של לירון."

הוא גיחך, "את החברה שלה?"

"לא."

"יופי," הוא נאנח. "ובכן, גם העיניים שלך רצות יותר מידי על הגוף שלה."

צחקקתי, "אתה צודק, רק שאני לא שולחת ידיים."

הוא שתק לכמה רגעים, "אני מבין שהיא לא ילדה חכמה במיוחד."

"נכון, כי היא ביקשה ממני לשכוח את זה." עניתי.

"טל, זה לא מה שאת חושבת שזה, ולמען האמת זה גם לא עניינך."  הוא אמר בפשטות, בניגוד למה שציפיתי, הוא היה רגוע. זה הרגיז אותי.

"אוקיי, את זה כבר נראה." אמרתי ורצתי חזרה חזרה לבית הספר, הוא המשיך לעמוד שם ולבסוף המשיך לכיוון התחנה.

ואכן ראינו, אחרי כמה ימים הוא כבר לא היה בבית הספר, בזכות אבא שלי. ומצד שני, הוא גם לא היה במעצר. לירון הסכימה לספר לאבי שלה ולמורה למטמטיקה היה הסכם, כל שעה שהם מבלים ביחד הוא יעלה לאחיה הקטן נקודות בציון.  ואני בכלל לא ידעתי שיש לה אח בבית ספר, כשפגשתי אותו לראשונה גיליתי שהוא לא דומה לה בכלל.

אני זוכרת איך התווכחנו על זה בכיתה, לירון כעסה עליי ושאלה אם אני אלך להעיר לכל זונה. אמרתי לה שזונות עושות את זה בשביל כסף, ולא חסר לה. היא ענתה שזה לא קשור לכסף ושאני לא יודעת מה זה לחיות עם הורים כמו שלה, עם ציפיות כאלו. "הם בחיים לא היו שולחים את אח שלי לשיעורים פרטיים, הם היו אומרים שהוא חכם מספיק להצליח לבד. אבל הוא לא, הוא דפוק, אני יודעת את זה, אני רואה את זה. הוא פשוט לא נועד לדעת מתמטיקה, הוא לא יצליח." אמרה.

"את דפוקה, כי את לא מאמינה בו." אמרתי, לא ככה חונכתי, להשיג ציונים במרמה, ההורים שלי תמיד האמינו בי, אפילו אם לפעמים זה היה יותר מידי.
לא הבנתי למה היא הייתה צריכה את זה? היא לא יכלה לתת לאח שלה שיעורים בחשבון? הריי היא טובה בזה!

"ומה אם הייתי אומרת לך שרציתי את זה? להיות עם המורה הזה." שאלה.

גיכחתי, "את משנה נושא, ונניח שבסדר, למה היית ניראת מדוכאת כל כך? רצית את זה?"

"לא."

"יופי."

ואחריי הכל הסיבה שבגללה הוא לא נכנס לכלא הייתה אדיוטית לגמריי, שהיא כבר לא קטינה, ושזה היה בהסכמה. אבי פשוט העיף אותו מבית הספר, וגם את לירון לביתה לכמה ימים.