היי! רק רציתי להגיד שהעליתי ספר שנקרא 1000 שמות לדמויות ואתם מוזמנים להוסיף אותו לספריה שלכם אם בא לכם.

וכמו תמיד אשמח לשמוע את דעתכם על הפרק. אני באמת מעריכה כל תגובה והצבעה XD

~~~~

"די טל! למה את כל כך חופרת?"

לירון בהתה בי, וצעקה עליי, זה היה מוזר לי. לירון היא טיפוס מופנם, מנומס. היא מסוג הבנות עם השתיקה המפתה, שעומדות בצד עם השפתיים הבשרניות שלהן מובלטות טיפה החוצה, ועם האיפור הסקסי בעיניים, הריסים שנחות על הלחיים ועולות חזרה כמו מניפה שגורמת לך להרגיש הפוך ממה שמניפה עושה. במקום להרגיע אותך ברוח קרה, עם גורמים לך לזוז במקומך באי נוחות ולתהות איך את נראית. בגלל כל זה, כשלירון עמדה מולי, הייתה לי הרגשה משונה כזו. היא התנהגה אחרת מבדרך כלל, יכול להיות שקצת הוציאה עצבים, ואני הקורבן? יאי לי;

"אני רוצה לדעת אם עובר עלייך משהו, ולעזור לך." אמרתי בשקט.

היא הביטה בי בעיניים שעוד היו פעורות, שפתייה היו פשוקות מעט, ואז היא בלעה את רוקה, הסיטה בקבוק שיער כהה אל מאחוריי האוזן בעדינות וגיכחה. גיכחה כאילו זה היה נראה לה הדבר הכי מטומטם שאני ארצה לעזור לה, ממש מטופש, נכון? היא כנראה לא רואה בי את האביר על הסוס הלבן שהיא מחפשת, לא נורא, אני אשאר נסיכה על פוני.

"עזבי אותי טל, באלוהים, את לא יכולה לעזור לי, אני לא צריכה עזרה." היא עזבה את הסלון רחב הידיים ועלתה במדרגות לחדרה, חלוק הבית הדק שלה מתנופף סביבה כמו גלימה.

היה משהו בצעדים שלה שגרם לי להבין שאני צריכה להניח לה, לא לרדוף אחריה לחדר, שלא תצא יותר מהכלים שכבר שברה בעזרת הצעקה שלה. מבטי נפל על הספה, המקום בו לא מזמן היא עלתה עליי, ונישקה אותי, ברעבתנות שהתגעגעתי אליה כל כך.

יצאתי מהבית שלה, והתקדמתי לאורך הרחוב. מולי הופיעה דוגמנית העל- שרון. חייכתי לעצמי, הלוואי שלירון הייתה מתנהגת כמו שרון אליי. שרון חייכה אליי, "היי."

"אני צריכה עוד להחזיר לך את סוודר המד"א." התחלנו ללכת ביחד לאותו כיוון, הבית שלה.

"נכון, איפה היית?" שאלה באגביות.

"לירון." אמרתי ואחרי רגע של שקט הוספתי, "עובר עליה משהו."

שרון חייכה ברוגע, ראיתי זאת כשהגנבתי אליה את מבטי. "זה בסדר, את לא צריכה להסביר."

"היא מתסכלת." אמרתי, פיניתי את הדרך לאישה נרגזת עם כלב.

לאחר צעד, הרגשתי שאני הולכת לבד והסתובבתי, שרון ליטפה את הכלב הקטן, הייתה לו פרווה לבנה ומתולתלת והוא כישכש בזנבו למגע ידה של שרון. הכלב היה נראה עצוב, כאילו לא קיבל מספיק אהבה מבעליו, כששרון ליטפה אותו הוא היה נראה הכי מוגן בעולם.

האישה התרככה וחייכה מעט למראה כלבה המאושר, "בוא, צריכים לקנות לך אוכל, פילון קטן, הוא אוכל הרבה אתן יודעות?" פנתה אלינו.

שרון חייכה, "הוא רעב בטח, תיקני לו אולי גם איזו עצם למשחק, שירגיש אהוב."

האישה השפילה מבטה אל הפילפילון הקטן שלה שהביט בה בעיניים גדולות  ובכשכוש זנב. "את חושבת שהוא מדוכא?"

"לא יודעת, אנחנו עוד לא מספיק מכירים, אבל אני חושבת שכל מה שהוא צריך זה יותר לשחק עם אנשים, עם אנשים שהוא אוהב, כמוך לדוגמא." ציפית בשרון מדברת עם האישה שהביטה בה מוקסמת, הבנתי אותה, היה לשרון קסם אישי.

"באמת?" האישה שאלה.

"כן." שרון אמרה. "להתראות פילפילון." אמרה ולטפה את ראשו של הכלב.

אנחנו המשכנו הלאה וכך גם האישה עם הכלב, שהתכופפה גם היא ללטף אותו, אחר כך הוא רץ אחריה בדילוגים.

"מדהים עד כמה שבני אדם דומים לכלבים." שרון אמרה, "ולא בקטע הרע."

"אני חושבת שזה עשה לו את היום לקבל ליטוף ממך."  אמרתי בכנות.

"בשביל מה יש אנשים בחוץ שיתנו אהבה לאלו שלא מקבלים מספיק ממנה?"

בהיתי לכיוון המשך הרחוב, שאלתה נותרה תלויה באוויר. השקט הציק לי, חסרונה של הרוח ששרקה עד לפני כדקה באוזניי הורגש ממש. אז קיוותי לחזור לנושא הקודם, אולי אפילו תוכל שרון לעזור לי? היא הריי טובה בזה, אם לא הייתי מאוהבת בלירון, אני בטוחה שהייתי הולכת אליה, אני תוהה לפעמים האם היא קראש שני שלי. אבל זה מתפוגג בגלל ש- "לירון מתסכלת אותי." אמרתי שוב את מה שהציק לי.

"אני מבינה אותך." שרון ענתה והיה נדמה שהיא באמת מזדהה איתי, שמחתי, לפחות אני לא היחידה. "אני יודעת איך זה לאהוב מישהו שלא יכול לאהוב אותך בחזרה. להתאהב בסטרייטיות זה נורא."

כחכחתי בגרוני, "לירון לא סטרייטית "

"את יכולה להמשיך לחלום." היא צחקה, ולי הוקל מעט, שהמתח שבשיחה ירד.

"מה? אני לא חולמת…" מלמלתי.

"מה שכן." שרון התעלמה במופגן מתשובתי וחייכה אליי, חיוך שגרם לי לחייך בעצמי משום מה, כמו שמחייכים כשקמים לבוקר עם שמש אחרי הרבה ימי גשם. "לירון חתיכה."

צחקקתי. "וזה נכון."

שרון גירדה בעורפה, "כאילו: דאם. היא כל כך יפה שהיא מסובבת לכולם את הראש כל הזמן, ליטרלי כל אחד, ביסקסואלים בוחרים את הצד הנשי בגללה."

"כמה נחמד לחלוק קראש." אמרתי בזמן שהתקרבנו לביתה, היה חבל לי שכבר הגענו, היה יכול להיות נחמד להמשיך לדבר איתה. אני חושבת שהיא די הייתה מופתעת אם הייתי אומרת לה את זה, עד עכשיו התייחסתי אליה בקרירות, זה לא הכי בסדר.

"את האמת שהיא לא קראש שלי. בתור בת-זוג לא הייתי מצליחה לסבול אותה, אבל לא הייתי מתנגדת לעשות איתה כמה דברים." שרון הודתה.

"אהה." אמרתי, למרות שאני עצמי לא לגמריי הבנתי, איך אפשר יהיה לא לסבול את לירון? זה נכון שהיא מעצבנת קצת לפעמים אבל… זה דבר שאני לא מבינה אצל שרון.

"טוב, אני זזתי הביתה." שרון דחפה את שער הגן ונופפה לעברי בידה.

"אני אקפוץ אלייך מתיישהו, להביא לך את הפליז.", אמרתי ומיהרתי לכיוון הבית שלי, איך שרון מסוגלת להיות עם גרביונים ושורט בלבד? אני עם טרנינג וקר לי.

לפחות שרון מבינה אותי. טוב, אני מניחה שכולם יכולים להבין אותי בעניין לירון, רוב הבנים וגם המורות והמורים… המורים? מורה אחד במיוחד, המורה חמתמטיקה. כמו שאמרתי, ראיתי אותו בוחן כבר כמה פעמים את התחת של לירון. ואולי… מה אם הוא לא רק בוחן אותו, מה אם בגללו לירון עצובה?