פיפולים קטנים.
פרק אחרון.
תהנו~

------------

הלכתי אליה באחד הימים אחרי הלימודים, היא פתחה לי את הדלת תוך כדי שסגרה את חלוק הבית שלה. "היי." התיישבנו בחדרה, "אני יודעת שדי כעסתי עלייך ולא רציתי שתספרי לאף אחד אבל אני חושבת שאני די שמחה שסיפרת."

"הוא ניצל אותך." עניתי בזמן שבחנתי אותה, כל כך קיוותי לנשק אותה.

"זה היה הסכם, ובכל זאת, תודה." אמרה וקמה מכיסאה אל המיטה עליה ישבתי. "תביאי חיבוק." ביקשה.

נעמדתי על רגליי וחיבקתי אותה, נשימותיי היו על עורפה ונשקתי לה, העור שלה היה חם. נישקתי אותה מהעורף דרך הצוואר עד הקו הלסת, ונשקתי לקצה שפתייה, היא התנתקה ממני בעדינות. אכזבה.

"טל, אני אוהבת אותך ואת בנאדם טוב." אמרה.

"אבל?" שאלתי, תמיד יש אבל.

"אבל אני לא נמשכת לבנות." היא השפילה את מבטה.

בלעתי את רוקי, "המשחק, של האמת או חובה." אמרתי.

"זה היה משחק, ובאותו רגע היה בא לי."

"טוב." מלמלתי. "בסדר."

"אני מצטערת טל, באמת שאני אוהבת אותך." היא חייכה אליי את החיוך החתיכי שלה.

הנהנתי ויצאתי מהחדר, את כל הדרך לבית של שרון עשיתי בריצה קלה. התפרקתי רק בזרועותייה כשאני מתנשפת מהריצה ופני רטובות מדמעות. בכיתי במשך חצי שעה, ידייה ליטפו את פניי כמו תמיד, עוברות על כל נקודת חן ועיקול, על כל פיסת עור.

ולבסוף נישקתי אותה, כי הייתי צריכה את זה, להתנחם בה. וכשהתנתקנו היא הביטה בי, "עכשיו גם את יודעת איך זה שמי שאתה אוהב לא מסוגל לאהוב אותך." אמרה.

"כן."

לאחר כמה שניות דברייה חלחלו אליי, היא הריי אהבה אותי כל הזמן הזה, ואני לא הייתי מסוגלת לאהוב אותה בגלל שאהבתי את לירון. "אני מצטערת." הוספתי.

"זה בסדר, קחי את הזמן שלך."

"אני אקח." הבטחתי. "ובנתיים… אנחנו?"

"כלום." היא חייכה והעבירה את ידה על צווארי, "בנתיים כלום."