הערת הכותבת:

אז התגעגעתי לספר הזה. חוץ מזה אמא שלי רוצה שבקרוב אני אוציא רשיון נהיגה, יאיי (אני פוחדת מזה נורא אז לא אכפת לי) 

הפרק:

השתדלתי להתעלם מזה שלונה הייתה ממש לידי, אבל זה לא היה קל, במיוחד בהתחשב בזה שלונה כולה זהרה, כנראה כי היא הייתה לחוצה מאוד עכשיו. ושאוולין נראתה עכשיו לחוצה לגמרי גם היא בכל פעם שהסתכלה עליה. בתורי הייתי בטוחה שאני אדומה עכשיו כולי, ושמחתי כל כך שאנחנו בתוך מנהרה עכשיו. לונה יבבה לרגע. מישל יבב מיד אחריה וקמתי בקושי על הרגליים שלי כדי לעזור לו. לפחות הוא כבר לא נראה בחרדה קלאוסטרופובית, אבל עכשיו הוא נראה לחוץ בגלל... משהו שלא הבנתי אותו. נתתי למישל יד והוא הסתכל עליי בתודה אחר כך. "אה... לאן הוא נעלם?" אמה שאלה בקול לחוץ והסתכלה קדימה. הבטן שלי התהפכה, כי אם אמה לחוצה, גם אני צריכה בהחלט להיות ככה. הסתכלנו לאן שהיא הסתכלה וראינו שהערפד החצי אנושי נעלם. קפאתי כשהבנתי שכן, אנחנו לגמרי לגמרי עכשיו בתוך חדר... כשלפני שנייה היינו במנהרה ההיא בעולם הצבעוני, ושלונה מחבקת אותי כדי לקבל תמיכה ממני בנוסף להחזקת היד שלי עם מישל ואוולין נראית שבורה כשהיא מסתכלת עליי עכשיו. מיהרתי לעזוב את היד של מישל בגלל זה ולונה קפאה עכשיו. "סליחה," הנערה הזוהרת למדי מלמלה עכשיו בגרמנית ואז רצה לאוולין עם הגב אליי. אוולין חייכה אליי בתודה כשעזבתי את היד של מישל והתנשפתי בהבנה. ומהלם מזה שאנחנו בחדר משונה לגמרי, כמובן. ג'ימי קרס לישיבה וניסה להיתמך בלונה, כי הוא היה ליד אוולין ולידה, אבל לונה נסוגה ממנו בצעדים גדולים והלב שלי דפק. לא יכול להיות שגם היא... לא, אני בטח מדמיינת. חשבתי לעצמי ושמחתי מאוד שאני קוראת המחשבות היחידה בחדר המשונה הזה ובהרפתקה הזאת. "אנחנו... בחדר?" ג'ון אמר עכשיו בקול המום ובזהירות ושמחתי להתעורר מהמחשבות שלי ולהנהן בשביל ג'ון, שהבין והמשיך לדבר אחר כך. "שמלא ב - " "בלי תנועות פתאומיות," אוולין אמרה בחדות לפתע. הסתכלנו עליה, מבולבלים ומפוחדים. לונה שוב נצמדה אליי וחייכתי קצת. כן, העיניים של לונה בהחלט נוצצות יותר כשהיא לידי. אז נתתי לה יד. היא לא התנגדה, ולא נראה שאף אחד נוסף בחדר הנשקים המוזרים מבחין בהחזקת הידיים של שתינו. "אווליני, מה קורה?" אמה אמרה ברוך מפתיע. אני ולונה החלפנו מבטים מודאגים. "זה החלום ההוא שלך, נכון?" אמה המשיכה לשאול ואוולין זזה מרגל לרגל ולא הסתכלה עלינו. "פשוט... תשתקו." היא אמרה והרטיבה את שפתיה. מישל הרים ידיים לאות כניעה. "אין בעיה." אמר, אבל אני אישית נעלבתי ממה שאוולין אמרה עכשיו. היא בבירור יודעת משהו על החדר הזה, אז למה היא לא משתפת בו אותנו גם? הידקתי את האחיזה ביד של לונה כעת בדיוק כשג'ימי הצליח לקום לישיבה כמה מטרים מאיתנו והוא הסתכל כשהוא נראה המום גם על הנשקים, ועכשיו הבחנתי שהנשקים זוהרים באותו אופן כמו לונה, רק שלעומת לונה (שזהרה באור זהוב) הנשקים המפורסמים זהרו באור תכלכל. נשקים... קימטתי את המצח והסתכלתי בחדר בסקירה. הנה... התנשפתי. הספר. לא הצלחתי לקרוא את השפה שלו, אבל הציורים שלו נראו על ממלכות...

"אנשים," אמרתי בלחש ולונה לידי נדרכה. כל השאר התעלמו מאיתנו. וואו, תודה. מצאתי לנו את מה שאנחנו מחפשים כל הזמן שעלול לגרום עוד למלחמה ואתם ככה אדישים ודווקא עכשיו. אבל סלחתי לחברים שלי מיד כשהבנתי למה הם לא עונים לי ואחרי שהסתכלנו אני ולונה על מה שהם הסתכלו ושהיה מאחורי החלון הגדול שנמצא מולינו ושהראה אור יום.