הערת הכותבת:

חג אביב שמח(:

הפרק:

האחרים דיברו ותכננו מה נעשה אחרי שנרד מתחת למנהרות (בזמן שמישל נראה חיוור ומבוהל מעצם הרעיון מסיבה שלא הבנתי.), אבל אני התחלתי לחשוב בתקווה על החברים שלי. הוקל לי לדעת שמתישהו גם הם יהיו כאן, אולי חוץ מלדעת שגם לונה תהיה כאן, במחשבה שנייה. הייתי מלכת הפאדיחות כשלונה הייתה לידי. מי שלא מהקהילה הגאה לא יבין את זה. את הפחד מלהיות ליד מי שאתה מאוהב בו ולרצות להפסיק להרגיש את הכל. די נלחצתי מזה, אבל לא התווכחתי עם החברים החדשים שלי, כי התביישתי מדי. הרגע הכרתי אותם. גם לא ידעתי מה לחשוב על אמה בגלל אבא. אבל להפתעתי התחברתי מיד אל אוולין, דבר שאמא שלי בטח הייתה גאה בו. "אנחנו מגיעים," ג'ון אמר והעיר אותי מהמחשבות שלי בגעגועים רבים על אמא ועל היער בבית ואמה הסתכלתה למטה כמעט מיד במבט חד, הנהנה כדי לסמן שהיא הבינה וכיוונה שמאלה – למטה במושכות. תומס צהל במחאה אבל עשה כדבריה של אמה והתחיל לנחות. הסתכלנו כולנו, גם אני, בנשימה עצורה למטה, ואני פקדתי על עצמי להתגבר על פחד הגבהים שלי עכשיו, בגלל שהמראה היה מדהים מכדי להשתפן ולצרוח באימה בגלל גובה. הכפר שלאט לאט התגלה בפנינו היה פצפון לפעמים בבתים העגולים שלו אבל לפעמים גם ענקי מדי בשביל פיות. גם פה היו ברושים, אבל היו פה גם המון נהרות גדולים ושולחן גדול שלידו היה גם שולחן פצפון. השביל היה עם אבנים כהות יותר מהשביל עצמו מעליו.

הבתים והבקתות היו משני צדדי השביל והשולחנות ליד הברושים. הבטן שלי קרקרה למראה שולחן אוכל עם סירים. "מה קורה כאן? למה זה כל כך גדול?" שאלתי והצבעתי על בקתה ענקית אחת. "בסרטים הפיות תמיד קטנות, לא?" הוספתי כשהחזרתי את היד על תומס. "אני לא יודעת, אבל אני באופן אישי ממש מקווה שאין כאן עוד טרולים," אמה אמרה בקול מוטרד. "כי די נגמר לי הכוח בשביל לזמן הוריקן בזמן הקרוב." "אין לכם ספר שמסביר על הכל?" שאלתי בתקווה כשאני חושבת על ' ממלכת הלא נודע ' . "כמו הספר שאנחנו מחפש-" אבל אוולין סתמה לי את הפה עכשיו במהירות במבט רציני ומפחיד יוצא דופן בשבילה ומפחיד כזה שהשתתקתי באימה ובהיתי בה בשאלה. הידיים שלי נצמדו אל צד הגוף שלי כמו מעצמן ושיחקו בפרווה הלבנה של תומס. "שקט. שמעת מה הקנטאור ההוא אמר על ה..... על הדבר הזה. מעכשיו אנחנו מדברים עליו רק בקודים." המרפאת פקדה עליי בזמן שהלב שלי דפק בבהלה והתחנן לקבל אוויר שוב. "אהמ," מלמלתי בהסכמה, בעיקר כי זה כל מה שהצלחתי להגיד. אוולין הסירה את היד שלה מהפה שלי כעת ואני חזרתי לנשום בהקלה ענקית. "אז מה אנחנו הולכים לעשות?" מישל שאל אחר כך. "לדעתי כדאי שנדבר עם המנהיג שלהם קודם," ג'ון ענה והסתכל למטה תוך כדי שדיבר. "כמו שעשינו עם הקנטאורים." אמה הנהנה בהסכמה, אבל אוולין הרימה יד שמאל באוויר והם הפסיקו לדבר.

"ואם אין להם מנהיג?" אוולין שאלה. "אין דבר כזה," אמה אמרה בהיסח הדעת בזמן שתומס נחת ברטינות שקטות וכשהתיקים הגדולים שלנו שהיו תלויים משני צדדים היטלטלו בעוצמה מצד לצד. "בכל ממלכה יש מנהיג. אפילו לנו. בואו נתחיל לחפש." אמה סיימה לדבר והניחה את המושכות מהחבל החום העבה והתחילה לנער ולעשות מתיחות לכל אורך הידיים שלה, שכנראה נרדמו."אני חושב שלא צריך," מישל מלמל והצביע קדימה בזמן שתומס צהל במחאה כי יצור קטן ריחף לעברו במבט מסוקרן וחשדני.