הרגשתי לפתע קור בכל הגוף שלי כעבור כשעה משעממת ומייגעת במיוחד של טיסה על הסוס המעופף שלי ורעדתי לרגע כאילו משלג בלתי נראה. הסתכלתי במאמץ בגלל הקור והישיבה הארוכה מסביב, אבל השמש זרחה והשמיים היו כחולים. מה קורה כאן? אולם אז הקור חלף כאילו שלא היה כלל מלכתחילה ואני והסוס המעופף עופפנו לפתע כעת מעל שביל חצץ ונוף הרים עם יער של עצי בראש. בהיתי בנוף החדש ביראה. היו גם ים מתחתיי שנצץ לאור השמש. הנוף לא היה הגיוני – שביל חצץ, עצי בראש ופתאום גם ים – אבל הוא היה מדהים, ונראה כמו מתוך גלויה. ואז הדבר המרחף שעליו הייתי התחיל לנחות כשהיינו מעל חבורת אנשים ע נ ק י ת. מלמעלה כולם נראו כמו נמלים, ואז כשהתקרבנו ראיתי שהם אנשים שמדברים בינהם בלחישות, כאילו שהם פחדו שמישהו ישמע אותם, למרות שעד כמה שראיתי הם היו רק הם וזהו. נשענתי קדימה ויבבתי בפחד במחשבה שהלך עליי ועל האנשים. שלום, עולם. דמיינתי לרגע את עלון ההלוויה שלי: נערה יהודייה - גרמנייה שענתה לשם רוני בלום בת חמש עשרה וחצי התרסקה בגלל סוס מעופף חסר אחריות. השאירה אחריה שני חברים, משפחה, ויער. המחשבה כמעט הצליחה להצחיק אותי. אך אז להפתעתי חבורת נערים ניגשה אליי בריצה כשהבחינו כנראה בסוס שלי והם נראו די לחוצים, מה שלא עודד אותי. אחד מהם, נער צעיר למראה סימן למישהו בידיו בפראות כך שנראה כמו ציפור שמנסה להמריא ללא הצלחה והדבר שלי נחת עכשיו. צווחתי בפחד טהור כשזה קרה כי הסוס פגע בחריקה על האדמה, כמו מכונית שצריך לשמן אותה רק בלי הרעש של החריקה. הסתחררתי כולי כשהסוס נעצר וטפח בכנפיו כמו מטוס שמשמיע את המנוע שלו עד שהוא נכבה בשעה שהנערים ההם רצו אליי. הנער שנופף בידיו מקודם בצורה מצחיקה ניגש אליי ראשון. היה לו עגיל בגבה אחת, שיער שחור ארוך למדי בשביל בנים, וכל המראה שלו בכללי הכריז; ' אני קול מדי בשביל להיות איתכם באותו שטח.' שנאתי את הנער הזה מיד. הנערה בעלת השיער הבלונדיני שהייתה לידו ושהיו לה עיניים כחולות כנראה הבחינה במבט הסולד שלי ממני אליו כי היא מיהרה לגשת אליי במקומו ולעזור לי לרדת מהסוס המעופף שלי, שכעת לעס עשב מהשביל בחדווה בזמן שנער נוסף ליטף אותו בזהירות בראשו ומלמל לו בעידוד ובהערכה דברים שלא שמעתי. הסמקתי כשהנערה כחולת העיניים ניגשה אליי במבוכה. רעדתי כולי עדיין מפחד והלם, אבל עכשיו כשהתאוששתי קצת כי הנערה נתנה לי לשתות מים מבקבוק פלסטיק של שני ליטר מהנער שנופף קודם בידיו מתיקו שמתי לב לראשונה שמשום מה כאן יש אור יום בזמן ששתיתי ממנו. הבקבוק כמעט נשמט לי מהידיים כשהבנתי את זה. לא יכול להיות. איך עברנו מרחק גדול כל כך בזמן קצר כל כך?

"ברוכה הבאה אל העולם של האנשים הצבעוניים," אמרה לי הנערה היפה ותכולת העיניים כשסיימתי לשתות. בלעתי רוק. הפה שלי היה משותק מכדי שאדבר מכל מה שעברתי ובקושי לא קרסתי לישיבה כי הייתי מסוחררת והבטן שלי התהפכה. מולי היה הים שראיתי קודם מלמעלה. מצידי הימני היו הברושים הענקיים הירוקים והיינו על שביל החצץ, שנראה שלא נגמר. סגרתי את הבקבוק במאמץ כי הידיים שלי רעדו. "יופי, אמה," רטן הנער באנגלית שמקודם ליטף את הסוס כשהתקרב אלינו וכמעט שמטתי את הבקבוק שוב כי נבהלתי ממנו. "תדהימי אותה ישר. למה לא." אבל הנער חייך אליי בזמן שהנערה (הוא קרא לה אמה?) נחרה בבוז ושילבה ידיים כשהסתכלה מעבר לכתפו אל הים בפנים חמוצות. "אני מצטער. תתעלמי מאמה. היא תמיד ככה. אבל כן, אל תתעלמי ממה שהיא פלטה לך. ברוכה הבאה לעולם שלנו." הוא חייך אליי חיוך רחב בעיניים נוצצות ופרש את ידיו לרווחה לצדדים. אני מניחה שזאת הייתה אמורה להיות קבלת פנים חמה מצידם, אבל אני עוד הייתי משותקת לגמרי ולא הייתי מסוגלת לחשוב, רק לבהות בים הנוצץ. העולם שלנו? בהיתי בנער כשאני מלאת בחילה עוד מהנחיתה של הסוס המעופף. בהחלט העדפתי מטוסים. וגם, קול על יד הנער שדיבר איתי אמר לי עכשיו; היא לא מבינה כלום. הידד. אבל לא ידעתי אם הקול מתכוון אליי או לנערה הזאת שקראו לה אמה. לפי חוסר החיבה שבלט בינהם, זה יכל להיות אל שתינו או לאחת מאיתנו. קיוויתי שזה מופנה לנערה הלא מנומסת. לא רציתי להיות הילדה החדשה, המובכת והלא מבינה. אבל לפעמים המסרים של הקולות של האנשים הבלתי נראים שאמרו לי אותם היו מבלבלים בצורה הזאת. "אממ, אתה מתכוון למדינה שלכם?" אמרתי באנגלית בהחלטה שזאת שפה עולמית כשהצלחתי לדבר פחות או יותר וחייכתי חיוך לחוץ. הנער הניד בראשו והבטן שלי קפאה בהרגשה לא טובה כי עכשיו התחלתי להבין שהקול של האיש הבלתי נראה התכוון כנראה אליי. "לא. לעולם שלנו. לעולם שלך, דרך אגב."