הערת הכותבת:

אוקיי, אז פעם הפרקים יהיו ארוכים מאוד לפעמים, או קצרים מאוד או קצרים. ככה אני עובדת(:

תהנו!

הפרק:

למחרת, יצאתי החוצה ושבתי כהרגלי אל היער. כאן הרגשתי הכי בטוחה ומוגנת מהקולות שדיברו לפעמים בלי סוף בראשי; היו כאן רק חיות קטנות (להקלתי) והמון עצים, שאהבתי אותם מאוד, וכאן כמעט שלא הרגשתי בקולות חוץ מכל כמה דקות. לכן כעת חייכתי לטבע וצחקתי והלכתי ורצתי וטיפסתי על עץ מסויים ורחב שיכל להחזיק אותי בלי בעיות עקב כך וטיפסתי עד לאמצע הגזע שלו. הסתכלתי בהנאה לצמרת הענקית מלאת העצים שהייתה לעץ שעליתי עליו ולאחר מכן השקפתי למטה משועשעת כי הרגשתי ככה כמו מלחית ימית עם יד על המצח כנגד השמש בנוסף – ביצעתי זאת כל חיי לכן לא פחדתי מכך – וחייכתי לאדמה בהתגרות כאומרת למרצע החום והירוק מהדשא: ' הא, נראה אותך מרתקת אותי אלייך ולכוח המשיכה שלך עכשיו.' לאחר שהתרגלתי לגובה (שבכל זאת גרם לי סחרחורת) ראיתי סנאי קטן קופץ ונעלם. שרקתי לעצמי מנגינה. כאן הכי טוב, חשבתי לעצמי בהנאה ונשענתי על העץ ובהיתי בשמיים שמידי פעם ראיתי בין העלים הרבים שהפיצו ריח מרגיע ונעים. מצאתי את עצמי חושבת לבסוף על החלום המשונה שחלמתי הלילה אחרי שחבריי ג'ימי ולונה הלכו לבתיהם. נער זר היה בחלום שלי, נער שהסתכל עליי במבט רב משמעות, מבט שלא הבנתי אותו. מה הנער הלא מוכר רצה להגיד לי במבט הזה? זה הלחיץ אותי, בעיקר כי לא הכרתי את הנער הזה. היה לנער (שנראה בן כארבע עשרה וחצי, קטן ממני בדיוק בשנה) שיער שחור מתולתל וארוך יחסית בשביל בנים וצבע עור כהה כשל ג'ימי ובגדים פשוטים כשלו גם כן. "אנחנו מחכים לך כאן," הנער אמר כך לאחר מכן בחלומי אחרי שכנראה שבע מלבהות בי. "תגידי להם שאת מחפשת את ג'ון פרקר והם יכוונו אותך אלינו. זה יקרה בקרוב. בואי! צריך למהר. יש לנו רק שבועיים." זה היה כל החלום, שלאחריו חלמתי סתם חלומות מטופשים שהושפעו מהיער שאהבתי, לכן כיכבו בחלומות שבאו אחר כך סנאים ופיות וסנאים עם כנפיים. ומה שהיה הכי מוזר בחלום עם הנער, הוא שכלל לא הכרתי את הנער שדיבר אליי במציאות. זה היה מפחיד. לכן ניסיתי בפעם המיליון עכשיו על העץ הרחב במציאות לנסות להיזכר אם אני מכירה אותו מבית הספר אכשהוא או מחוג הציור שאני בו ולא הצלחתי, כצפויי מבחינתי. נאנחתי ועזבתי את המחשבות המטרידות על החלום. בטני קרקרה והחלטתי לחזור הבייתה.