הערת הכותבת:

הסיפור קצת התבלגן לי, עמכם הסליחה

אני מקווה שהעלילה עדיין ברורה(:

אם יש לכם שאלות אתם יכולים לשאול אותי כאן בתגובות של הפרק

הפרק:

סוף - סוף הגיע הרגע שייחלתי לו מתחילת ארוחת הערב (לצערי הרב) ונשמתי לרווחה. "אני יכולה ללכת?" שאלתי את אמא, והיא הנהנה והנחתי את הכלים בכיור והלכתי במהירות מנומסת לאחר מכן עד כמה שהצלחתי לחדר שלי במעלה מדרגות הבית לקומה השנייה שלנו ושם קרסתי במיטתי המוצעת בוורוד היום אחרי שנעלתי את הדלת היטב במפתח שלה ועצמתי עיניים בחזקה במיטה שלי והתכסיתי לאחר מכן כאילו שבדיוק צפיתי בסרט אימה ואני מתחמקת מלחשוב עליו באופן הזה. שיערי הג'ינג'י המתולתל נמעך כששכבתי באומללות במיטתי וניסיתי בעצם להילחם בקולות בלתי נראים בעזרת ספר הרפתקאות מסויים. מאז שהייתי קטנה, שמעתי המון קולות בראשי, קולות שלא היו שלי, יש לציין.' אם רק המלח היה לידי הבשר היה טעים יותר ' אמר קול אחד כזה כרגע בדיוק בראשי בעצב. זה היה תמיד כאילו שמישהו בלתי נראה מדבר לידי ואומר לי את זה בלחישה ישר לתוך אוזני הימנית. נאנקתי במיטה בפעם המיליון מכך בעצבים. לא ידעתי איך להפסיק את הקולות הללו וזה תסכל אותי מאוד. תחשבו שאתם שומעים מוזיקה באוזניות אך האוזניות בלתי נראות ואתם לא מכירים את מי שאתם שומעים בהן; אך אז התמלאתי , ותבינו בערך את המצב שלי. אך התרגשות הציפה אותי לפתע והקולות נדחקו מעט כשחשבתי על הטיסה שלי ושל אמא המתקרבת למדינה צרפת. אנחנו אמורות ללכת למגדל האייפל, וסתם כך לטייל בעיר האורות סוף סוף, כי לכבוד יום ההולדת השישה עשר שלי שמתקרבת.. עשרה וחצי שחיה ביער פורה אני היא רוני, נערה בת חמש עשרה וחצי (אני מצטערת, אני בת רבע לשש עשרה, קבלו תיקון) ואני חיה את חיי השלווים (בסדר, מלבד הקולות המעצבנים בראשי מידי פעם) ביער פורה למדי. בוודאי עולה לכם בראש כעת הסיפור של כיפה אדומה או משהו בסגנון של האחים גרים. טוב, תנו לי להבהיר לכם עוד משהו. החיים שלי הם ממש ל א כיפה אדומה, לשמחתי, כי אני פוחדת פחד מוות מכל המפלצות שיש בסיפור הילדים הזה. ואני אפילו לא חיה בבקתה. ברצינות, בחיים אפילו לא ראיתי זאב, לא שחור ולא לבן. הדבר היחיד שכן נכון בשבילי מהאגדה הוא שמעולם לא התרחקתי יותר מדי מהיער, מאחר ואמא שלי הקפידה על זה מאוד, ושהקפדתי גם מה שנקרא ' לא לרדת מהשביל '. לא סירבתי לזה יותר מדי. אפילו העדפתי להישאר בבית כמה שיותר, בגלל שהייתי ילדת בית תמיד, וכך יצא שאת רוב הילדות וחצי מהנעורים שלי שהספקתי כבר לעבור העברתי בשיטוטים מלאי סקרנות ביער הגדול ובדיבורים רק עם החברים שלי מהבית ספר שהיה בעיר הקרובה ושקעתי במחשבות על הטבע שיש סביבי והמצאתי בראשי סיפורים שכיכבו בהם לרוב פיות טובות וגיבורי על. גם חשבתי הרבה על חברה טובה שלי שקראו לה לונה. היא החברה הכי טובה שלי ותמיד עודד אותי לחשוב עליה כשהייתי לבד שעות ארוכות ביער. היא תמיד מעודדת אותי בחוש ההומור שהתברכה בו ובחן שלה. אני יהודייה והיא נוצרייה, אבל אנחנו עדיין מסתדרות, ואנחנו גם תמיד אוהבות ל' התחלף ' אפילו בחגים בינינו, כל אחת של השנייה. לונה באה לפעמים אלינו לחגים ואני הייתי אצלה כבר בחג ההודיה ובחג המולד כמה פעמים מצידי כשהיא הייתה אצלנו מצידה בחנוכה ובפורים.

היי," ג'ימי, ידיד טוב מאוד שלי והחבר הכי טוב שלי מהמין השני, הגיע אליי בהיסוס כעת ושלף אותי באי רצון ממחשבותיי העגוומות ומגעגועיי אל לונה. הסתכלתי עליו באי רצון בולט. הכרנו מהגן, אז לכן לא פחדתי לבצע זאת. יש עור כהה יחסית, בצבע שוקולד חלב, שיער חום חלק קצר, לג'ימי עיניים ירוקות,. ובגדים פשוטים. ג'ימי לא אוהב להתבלט. "איפה לונה?" שאלתי אותו מיד באינסטינקט וג'ימי משום מה החמיץ פנים וסגר את הדלת תוך כדי. "לונה כבר בדרך. דיברנו בפלאפון מקודם בהודעות והיא אמרה שהיא כבר תגיע." הסביר והנהנתי בראשי בבטן מתהפכת מהתרגשות מכך ולאחר מכן ג'ימי קפץ למיטה שלי כמו ילד קטן למרות שאנחנו תכף עולים לכיתה י'. או, לפחות, זו הכיתה ש ה י י נ ו עולים אליה אם לא היינו גרים בגרמניה אלא בישראל. ידעתי גרמנית שוטפת ועברית דיברתי רק עם אמא שלי..

יש לי אם חד הורית, פחות או יותר. אבא שלי לא מוכן לדרוך בגרמניה, לדבריו, והוא לא עבר איתנו כשהייתי בת חמש וחצי אל גרמניה עקב כך, לפני עשר שנים. אני עוד זוכרת את הצעקות שהיו בבית בעברית בגלל המעבר. ג'ימי חייך אליי משועשע בשעה ששקעתי בשנית במחשבות. "על מה את חושבת?" הנער שאל אותי בגרמנית שוב את השאלה הזאת. חייכתי אליו במעורפל. "על הא ועל דה." עניתי באותה השפה בבדיחת הדעת, שאותה החשבתי ביני לבין עצמי לשפת האם שלי. ג'ימי גיחך ואז בדיוק לונה הגיעה והסמיקה כשראתה אותנו ככה יושבים אחד מול השני וסגרה גם היא את הדלת. "צמד חמד," היא אמרה, יכולתי להישבע שבמרירות, מה שבלבל אותי. היא הקפידה שלא להסתכל עליי מסיבה שלא הבנתי בזמן שהתיישבה על המיטה שלי על יד ג'ימי בקצה של מיטת הנוער שלי. אנחנו מין חבורה כזאת מאז כיתה א'. גיחכתי, כשאני מנסה להסתיר את זה שאני מסמיקה ממה שלונה אמרה על שנינו. "יש לי חדשות טובות" הכרזתי כדי להפר את השקט המעיק שנוצר. "מהן?" לונה שאלה כשהיא משחקת לי בשמיכה שלי. "אמא שלי אמרה שבקרוב אנחנו טסות לצרפת ואז לביקור בית בישראל." אמרתי בשקט, כשאני יודעת שאלו חדשות טובות - וגם לא טובות בו - זמנית. הן היו חדשות טובות בשבילי. הן היו חדשות גרועות בשביל החברים שלי. ג'ימי ולונה אכן החליפו מבטים מודאגים כמו שציפיתי."שוב לא תיהיי איתנו למשך כחודש?" לונה אמרה בעצב. נשמתי עמוק והשפלתי את המבט. קול נשי אמר בראשי בדיוק באותו רגע בשפה הגרמנית: 'איזו מעצבנת היא. היא נוטשת אותי בדיוק כשיש לנו הרבה עבודות בבית הספר.' מה שלא עזר לי להתעודד. אך ג'ימי שם לי יד על הכתף ומבטו נ""ראה רציני באופן יוצא דופן בשבילו. הסתכלתי עליו במטושטש. "היי, אנחנו נהיה בסדר. לכי לך למדינת היהודים שלך - " "ישראל," סיננתי. בכעס. ג'ימי תמיד היה קצת מנותק מהמציאות. אין לי מושג איך אנחנו עדיין חברים, אבל הנחתי שהרוב בזכות לונה, שמגבשת אותנו. ג'ימי גירד את ראשו בידו השנייה כעת כמו במחשבה."כן. ואז תחזרי הביתה אחרי צרפת גם. את צ ר י כ ה לראות קצת נופים מוכרים. וחוץ מזה, זה סוויט סיקסטין. זה.. חשוב..." אבל הקול שלו נשבר והוא עזב אותי והשפיל את המבט. הצבע אזל מפניי כשראיתי דמעה נופלת על המיטה ממנו. לונה הייתה גם היא שקטה מאוד והיא לא הסתכלה עליי. "יש לך חברים שם?" היא אמרה בשקט. הנהנתי בתנועה כמעט בלתי מורגשת ובמבט קפוא. לונה נשכה שפתיים."בסדר. תהני לך." היא אמרה במרירות. "אני אביא המון מתנות," הבטחתי להם במהירות. אך הם עדיין היו שקטים, אם כי לונה נראתה מעודדת מעט כעת. זה עודד אותי גם להמשיך בדבריי. "ואני אצלם לכם בלי סוף תמונות." "ילדים! יש עוגה!" אמא אמרה מלמטה למעלה בגרמנית ומיד קפצנו והלכנו במדרגות למטה, ריח טוב של עוגה מגיע לאפינו בזמן שאנחנו מבצעים זאת. אך קול נוסף הגיע לראשי עכשיו, כאילו מישהו מזדנב מאחורי כשהוא בלתי נראה ואומר לי זאת; 'איזו מעצבנת רוני. אני מקווה שתהנה לה עם החברה הכי טובה החדשה שלה.' והקול נשמע נשי.