הערת הכותבת:

אוקיי, יצא לי פרק ארוך מאוד בלי לשים לב. אתם יכולם לקרוא את מה שהכי תאהבו. תהנו!

הפרק:

כעבור כחמש דקות נוספות מצאתי את עצמי הולכת ליד רוני מסיבה שלא הבנתי. או לפחות ככה אמרתי לעצמי בלב. רוני הסתכלה ישר קדימה כשהיא הלכה והיא נראתה מהורהרת ושקועה בעצמה ולא מודעת לאחרים בכלל. אני הצטמררתי בכל פעם שהשיער הג'ינג'י הארוך והמתולתל שלה נגע בי בטעות כשהיא הלכה. "אז,אממ," אמרתי עכשיו בפה שנדמה שהיה רדום כאילו שקיבלתי זריקת הרדמה מרופאת השיניים שלי. תתנהגי כרגיל, אמרתי לעצמי בכעס. אבל עכשיו כבר די הייתי מבולבלת לגבי המושג כרגיל בעולם הצבעוניים המסתורי הזה שהיינו בו אני וג'ימי כבר כמה ימים ככה שהעצה הזאת ממני לעצמי לא ממש עזרה לי במיוחד. "אני רואה שהטיול לצרפת היה ממש טוב." הצלחתי להתבדח להפתעתי עכשיו. רוני צחקה במבוכה וגרמה לי לחייך לפני שהספקתי להזהיר את עצמי שהחיוך מגיע. "כן. דברים לא ממש הלכו לפי התוכנית שלנו." היא אמרה נבוכה. "אז תטיילו אחרי הדבר הזה," הצעתי, כי כאב לי לראות את רוני מאוכזבת. "זה סוויט סיסקטין. את חייבת. כלומר, את צריכה." גמגמתי אחר כך כשהבנתי את מה שאמרתי. רוני רק משכה בכתפיים שלה בעצב. "נראה." היא אמרה ונאנחה. "אם נשרוד את הדבר הזה." היא אמרה עכשיו ושתינו החלפנו חיוך עצוב. זה היה נחמד דווקא. שקעתי בעיניים שלה לפני שהצלחתי לעצור את עצמי וגם היא בהתה בי. "אתן דווקא נראות כמו חברות טובות," מישל אמר לנו עכשיו ונרתענו אחת מהשנייה בבת וכאילו יצאנו גם מחלום ואני גם הסמקתי כולי ושמחתי מאוד שחשוך ושאף פנס לא מכוון אליי עכשיו. גם כבר הפסקתי לזהור כי היו מספיק פנסים שהאירו במקומי נכון לעכשיו. התנשפתי והלב שלי דפק בפחד עכשיו כשמישל הסתכל עליי. "מה?" מלמלתי. "כלום. פשוט..." מישל נראה מהסס. "תמיד תהיתי... איך זה לגדול בגרמניה." הוא אמר לבסוף ואני האדמתי עוד יותר מה שלא חשבתי שאפשרי. רוני מיהרה לחזור ללכת ואנחנו גם בעקבותיה.

אני בהיתי באופק בזמן שהלכתי וניסיתי להעיר את המוח שלי שהיה משותק עדיין מעיניים ירוקות ובניסיון לחשוב על תשובה ראוייה למישל, שחיכה בשתיקה ובסבלנות לידי בזמן שהלכנו במנהרה, שהלכה והעמיקה וגם שהחשיכה יותר ויותר, מה שניסיתי להתעלם ממנו. תמיד פחדתי מהחושך. הפנסים של המלווים שלנו בלטו יותר ויותר ואוולין מקדימה נראתה מודאגת יותר עם כל צעד שהתקדמה בו, מה שהפך לי את הבטן בעצבנות. רק כשמישל כחכח בגרון שלו נזכרתי שהוא שאל אותי משהו וחזרתי למציאות. "אתה חושב על כל הסרטים," ניחשתי ושמחתי שאני כבר יכולה לדבר. מישל זז באי נחת. "הוא חושב על הסרטים," רוני אישרה לי והסמקתי שוב קצת. בגלל שהוא היה ממש לידי ראיתי שמישל האדים גם. רוני חזרה ללכת בדילוגים קלים עכשיו ונשכתי שפתיים. "נו?" מישל הזכיר לי כשהשפלתי את המבט לריצפה השחורה. "איך זה?" "זה נחמד דווקא," אמרתי בקול נעלב כי גם נעלבתי מהשאלה שלו. "יש חוות ובתי ספר מודרניים וכל זה." "לא," מישל אמר ונראה נבוך עכשיו. "אני מתכוון..." "למלחמת העולם השנייה," רוני אמרה ביובש מקדימה כשהיא האטה שוב ומישל נראה נבוך עכשיו אבל הוא הנהן.

"טוב," אמרתי בקול חלש מהשאלה ומרוני, כלומר מהשאלה ומהקור של המנהרה. חיבקתי את עצמי לפני שעניתי ונזכרתי עכשיו בפעם הראשונה שלמדתי על הנושא הזה. הייתי בהלם מוחלט ורציתי מעבר ללקבור את עצמי מרוב בושה. שמחתי שרוני הגיעה לכיתה שלנו בכיתה ז'. חשבתי לפני שעניתי וכשעניתי דיברתי לאט. "אנחנו לומדים על זה מגיל צעיר מאוד, מגיל צעיר יותר משלכם מכששאר העולם מתחיל ללמוד על זה." "מעניין למה," מישל רטן והתנשפתי. ""ויש פרוייקטים וכל זה." אמרתי בקול גבוה בכמה אוקטובות מהרגיל. "וחלק מאיתנו הם גם נצרים במשפחה שלהם ל..." נחנקתי בדברים שלי. "לאויביים של רוני בזמנו." החלטתי להגיד בסוף. "ומי שרוצה איתם בקשר. מי שרוצה לא איתם בקשר. חלק גם בכלא בכלל לנצח נצחים." אמרתי ומישל חייך לידי עכשיו בשביעות רצון. רעדתי. רוני בלעה רוק לידי וחייכה אליי חיוך נבוך. "אבל חוץ מזה אנחנו החברים הכי טובים עכשיו," אמרתי בקול צרוד עכשיו כי רוני הסתכלה ישר עליי והייתה שוב ממש לידי. הטמפרטורות עלו עכשיו גם הן. "ו...אממ..." "כולם לעצור!" שמענו קול מכריז לפתע וכולנו קפאנו בבת אחת ואני התנגשתי במישל, ואני ורוני תפסנו כל אחת ביד אחרת שלו (לשמחתי) כשהוא כמעט נפל והחזרנו לו את השיווי משקל והוא התנשף אחר כך בתודה וסידר את התיק הגדול שלו על הגב שוב. ג'ון שהיה הרבה מקדימה יבב עכשיו בפחד קל

ורוח קרירה הגיעה משום מקום פתאום גם. קימטתי את המצח ואז ראיתי כמה אמה חיוורת מקדימה. כנראה זה היה בגללה. אוולין יבבה. "ערפד." המרפאת אמרה לאחר מכן. הסתכלנו קדימה, אני בלב דופק בפחד. רוני נצמדה אליי ורעדה ולשם שינויי שמחתי מזה. ג'ימי מול רוני קרס על הברכיים ומישל שם לו יד על הכתף. ואז צמצתי עיניים כי חשבתי שאני מדמיינת. ראיתי מה שנראה בהתחלה כמו עטלף גדול מדי. כשהבנתי מה ראיתי התנשמתי בכבדות ונשענתי על מישל ועל רוני רק כי הרגליים שלי לא החזיקו אותי יותר...כמובן. כי היה לעטלף גם פרצוף אנושי של בני אדם במקום הראש הרגיל והקטן של העטלפים. העטלף האנושי מקדימה נראה מופתע לא פחות מאיתנו למצוא אותנו כאן במנהרה הזאת והוא דיבר בקול מופתע ומוטרד כשדיבר בקול עמוק של בן מבוגר. אם הוא היה ממש בן אדם הייתי מנחשת שהוא בן כארבעים וחמש. היה לו שיער חום ארוך יחסית וגלי וחלק וצבע גוף לבן וחיוור. אני מניחה שזה מה שקורה כשכל הזמן נמצאים במנהרות. נשכתי את הלשון בכוח כדי לא להתחיל לבכות וליבב כמו תינוקת מפחד. לפחות מישל נצמד אליי בזמן שהעיניים שלו היו פעורות וגם לרוני. ג'ימי היה שקט כל כך שהתחלתי לדאוג לו כי הוא גם נשכב על הריצפה שתק ונראה חיוור והנשימות שלו נראו מהירות מאוד. -..."צבעוניים. במנהרות הזוהרות ולא בזמן הטקס. מעניין." אמר הערפד בקול מוטרד. "שלחו אותנו לכאן," אמה מיהרה להגיד בקול חלש עכשיו ולהראות בידיים רועדות מאוד את הדף שלה. ג'ון נתן לה יד עכשיו במהירות, נראה שאוטומטית. "אתה...את....בטח מכיר את המנהיגה הדרומית של ממלכת הפיות, ליהי." אמה גמגמה להפתעתי. ג'ון נתן מבט חד לערפד עכשיו והערפד המהם לעצמו לפני שחזר לדבר שוב ואני ניסיתי לא להקיא או להתעלף מפחד. זה היה הדבר הראשון שנראה צבעוני למדי שקורה לי. תמיד יכולתי לזהור מתוכי אז זה לא הפתיע אותי כל כך. אבל ההבעות על הפנים של החברים שלי למסע היו שוות הכל כשרק הגעתי לעולם הזה.

"אני אכן מכיר אותה. אני מבין שאתם חברים שלה." הערפד - בן אדם הסכים עם אמה לשמחתי הגדולה מאוד ומישל הידק את האחיזה שלו ביד שלי עכשיו ורוני תפסה בשתי הידיים שלה משני צידיי ראשה וחזק עכשיו. עצרתי את הרגל שלי לפני שהלכתי לחבק אותה והלב שלי דפק במחאה כשחזרתי למישל. "חברים מאוד טובים," אמה הסכימה איתו ובהדגשה ובמהירות והנהנו בהסכמה גם אני וג'ימי (שמיהר להתיישב במאמץ עכשיו ולהסתכל במעורפל על הערפד ובעיקר על אמה) אפילו שאף פעם לא פגשנו את הליהי הפיה הזאת. "אנחנו החברים הכי טובים. תראה מה קיבלנו אפילו." אמה אמרה בעליזות מזוייפת אחר כך והציגה לערפד דף איי ארבע מסיבה שלא הבנתי.

הערפד לקח אותו ממנה אבל עכשיו ואמה נצמדה לג'ון גם היא עכשיו ונשמה במהירות. "לחשים עתיקים בממלכת הפיות," הערפד קרא כנראה את הדף כרגע והבטן והלב שלי התכווצו כבר מרוב פחד. לפחות מרוב שקט כבר שכחתי מה זה לדבר ושחררתי את הלשון המסכנה שלי. "תמשיך לקרוא," אמה עודדה אותו בקול רועד מהתרגשות. "לחשי אחסון והסתרה," הערפד שיתף איתה פעולה לשמחתנו."אבל למה שתקבלו בכלל דבר כזה חשוב מליהי?" הערפד שאל ואם לא דמיינתי הקול שלו התרכך עכשיו. "כי...אה..." אמה גמגמה. נראה שהיא תקועה, דווקא עכשיו. עמדתי להתחיל להסתובב בפאניקה במנהרה ולהביך את עצמי עד אימה אלא שאז אוולין צעדה קדימה עכשיו במבט נחוש והצילה אותי מזה. "כי משהו עם מפתחות הולך לקרות. ואנחנו חושבים שהמפתחות מסתתרים מאיתנו עם לחש של הפיות כלשהו, והמפתחות כנראה קשורים לחדר שאנחנו מחפשים עכשיו," אוולין אמרה במקומה עכשיו והלכה קדימה במהירות. אמה הבינה את המסר והלכה אחורה. היא נראתה שמחה ללכת אחורה. ג'ון הלך איתה ותמך בה כי אמה עוד נראתה מבוהלת. הבנתי שהם זוג עכשיו וכרגיל למראה זוג הלב שלי רצה גם, אבל עם רוני. הסתכלתי עליה עכשיו והיא נצמדה לאמה ונראתה חיוורת לא פחות מהשולטת במזג האוויר. "אני מניחה שאתה לא יודע משהו על חדר כזה, אה, ערפדי?" אוולין שאלה עכשיו ועצרנו את הנשימה כי היא התגרתה בו. מעבר לזה שזה בכלל לא התאים לאוולין בהתנהגות שלה הנחתי שגם לערפד יש כמה קלפים בשרוול בצורת כוח צבעוני מסוים שעוד לא ראינו.