כעבור כמה ימים ארוכים (בעיניי לפחות) של צעידה עם תיקים מכבידים על הגב שלנו, הגענו למנהרות. לפי הבעות הפנים של החברים החדשים שלי, הם כבר היו במנהרות כאלה לא מזמן וזה לא מצא חן בעיניהם להיות במנהרות כאלה שוב, משום מה במיוחד לא בעיני נער שקראו לו מישל שנלחץ ובלע רוק עכשיו כשהגענו ועמדנו לפני מנהרות צרות למדי. בהיתי בהן. היה חשוך מאוד בתוכן וקר יותר מבחוץ להן. הן נראו ארוכות מאוד. אוולין ניגשה למישל עכשיו, נגעה בו לכמה דקות עם יד אחת שלה על המצח שלו ואחרת שלה על הבטן שלו והוא נרגע והיא התרחקה בחזרה על יד רוני, (שהסתכלה בחיבה על היער שהיינו בו עכשיו) ואני הרגשתי כרגיל כמו תמיד כשמישהו היה עם רוני צביטה של קנאה איפושהו בלב שלי. השתדלתי להתעלם ממנה כמו תמיד גם כן ולהראות כרגיל. "עכשיו, כשמישל שוב מסומם," רוני אמרה באנגלית עכשיו ואוולין נאנחה, "אפשר לחזור למנהרות. הידד." "לא," ג'ון אמר בקול מוטרד. הוא נראה כמו מנהיג קטן. "לא היה אמור לקרות משהו כבר?" הוא שאל עכשיו והסתכל על אוולין כשדיבר. המרפאת זזה באי נחת במקום ולא הסתכלה עלינו בעיניים. "מה?" שאלתי, באי נחת גם כי הרגשתי לא בעניינים. "לאוולין היה חלום פעם," רוני הסבירה לי והלב שלי פרפר לרגע והתאמצתי שלא להסמיק. כשמתאמנים בזה שנים על גבי שנים זה אפשרי, לצערי חוץ מהקטע של הלב שלא מסכים להקשיב לי. התאמצתי לא להסתכל בעיניים הירוקות של רוני שתמיד טבעתי בהן אם הסתכלתי עליהן יותר מדי. זה היה הכי מביך בבית הספר ובמקומות ציבוריים בכללי גם. "והוא אמור להתגשם או משהו כזה?" שאלתי בקול רגיל לשמחתי וכי הבנתי בימים שבהם הלכנו איך הרוב עובד בעולם של הצבעוניים. רוני הסתכלה על אוולין בשאלה עכשיו אבל אוולין המשיכה להשפיל מבט לאדמת היער שעמדנו לעזוב בעוד כמה רגעים. "אז בואו נלך כבר," מישל הציע בקול מנומנם. "ואם הדבר יקרה אז הוא פשוט יקרה." רוני הזעיפה פנים בצורה חמוד.... חכמה. חכמה. נשמתי נשימה עמוקה בניסיון להתרכז.  

ברצינות, לונה. נזפתי בעצמי. דברים חשובים יותר עומדים על הפרק כרגע. "כן. בואו ניכנס," אמרתי בהסכמה ובקול חלוש. ג'ון הנהן בהקלה ונכנסנו. "טוב, אמה," מישל אמר כעבור בערך כחמש דקות במנהרה שהייתה מולינו מקודם ולאור פנסים. אני קצת זהרתי כדי להאיר גם. אמה גיחכה אליי. "זה הזמן שלך להוציא את הדף המפורסם מליהי." מישל המשיך לדבר ואמה עשתה כדבריו אחרי שסיימה לצחוק עליי. ואוו, תודה באמת, אמה. כאילו לא מספיק שהחיים שלי דפוקים גם קיבלתי יכולת מגוכחת. verdammt. קיללתי בלב בגרמנית. לעזעזל. "אני... אני מצליחה לקרוא," אמה אמרה לפתע. כולם קפאו והפסיקו ללכת. אוולין וג'ון הגיעו לאמה במהירות עכשיו. "גם אני עכשיו מצליחה לקרוא," אוולין אמרה בקול גבוה מהרגיל. "כנ"ל," ג'ון אמר בקול צרוד. "גם אצל ליהי כולנו הצלחנו לקרוא את הטפסים שקיבלנו," רוני אמרה כנזכרת. "אולי זה פועל עם קסם?" "או שהדבר שדיברתם עליו הולך לקרות בכל רגע," הצעתי והבטן שלי התהפכה בעצבנות מהרעיון. רוני התנשפה עכשיו, מפחד מהרעיון כמוני, הנחתי. "אולי," ג'ון אמר. "ליהי גם עשתה אז המון לחשים. לא ראיתם שהיא הזיזה את היד ואז יכולנו להיכנס לבניין המועצה של הפיות? הוא היה נמוך מאוד לפני זה." ג'ון ציין. "אני עם ג'ון," מישל אמר בהסכמה. "משהו מוזר קורה כאן." "איזו מחשבה מדהימה," אמה מלמלה בעייפות וניערה את הדף בידיה. ג'ון צחק. "אז ממשיכים ללכת כמו תמיד," ג'ון אמר אחר כך. הנהנו בעצבנות וחזרנו ללכת.  

הערת הכותבת:

בינתיים התאהבתי בגוגל דרייב.

ואני די במחסום כתיבה לספר הזה אז אולי בקרוב הוא יוקפא ואני יתחיל ספרים חדשים (אם ווטפד ייתן לי)

ויחזור לפה אם אני ארצה.