"ראיתי בדף הזה שלך לחשים שנראו די טובים לכל העסק הזה," הערפד אמר ועיקם את האף עכשיו. אמה נרעדה איפה שהיא עמדה ליד ג'ון, שנתן לה עכשיו יד לתמיכה. "נשמח אם תוכל להגיד כמה מהם בשבילנו עכשיו." אמה אמרה אחר כך והוציאה את הדף שוב. מוזר, לא זכרתי שהדף בכלל נעלם בחזרה לתיק שלה. אבל בינתיים שתיתי מים מהתיק הענק שלי והעולם הסתחרר לי כשנשענתי שוב בישיבה על הקיר של המנהרה שהיינו בה. מישל התיישב באנחה לידי ורוני ולונה התיישבו לידו. ג'ון החמיץ פנים כשראה אותנו מתיישבים אבל הוא הסיר את התיק שלו מהגב בהקלה גם. "אני?" הערפד אמר והלב שלי פרפר כאילו שדילגתי על מדרגה בטעות כשנשמע גם פחד בקול שלו. "אלא מי," אמה אמרה לו בחזרה אבל הלכה כמה צעדים אחורה. ג'ון טמן את הפנים שלו בידיו. "אבל זה יגרום למשהו רציני לקרות!" הערפד אמר ויבב. "את לא יודעת עם מה את מתעסקת, ילדה! אלו כאן הם לחשים עתיקים של הפיות!" הוא יבב. "מי יודע אם הם עדיין ישפיעו בימינו!" הערפד כמו מיהר להוסיף בסוף המשפט ונשמע מלא תקווה שזה לא ישפיע. "זה כמו חלב שפג לו התוקף?" ג'ון שאל. הערפד קימט את המצח. "אני לא יודע מה זה חלב. אנחנו הערפדים לא שותים חלב. אבל אני מניח שכן." הוא אמר. "הנחה זה לא מספיק," אמה אמרה בקול חד בזמן שלונה התחילה לזהור קצת יותר. אוולין נראתה המומה וקפואה במאסף והיא התכווצה בישיבה. מישל התחיל להראות לחוץ והוא נצמד לאוולין כשהוא מסתכל לכל הצדדים. "היא לא כישפה אותו הפעם," רוני מלמלה. "אויי." אחר כך היא קמה למישל ונתנה לו יד.

"מישל, תתרכז בקול שלי. תחשוב על דברים טובים." היא פקדה עליו. מישל יבב. רוני נשכה שפתיים. הערפד בלע רוק והסתכל על אמה ביראה. ג'ון חייך בגאווה. "על ראשך יהיה זה." אמר הערפד ואמה משכה בכתפיים שלה, אבל העיניים שלה נראו מבוהלות. "על ראשי," היא מלמלה. ג'ון גיחך. "לך על זה." הוא אמר לערפד וזה נשף אוויר ואז שילב ידיים ועצם עיניים. הכנפיים השחורות שלו עצרו מלהתנופף והמנהרה רעדה לרגע. אמה נצמדה לג'ון ואז השניים התנשקו. אוולין דפקה לעצמה עם היד על המצח עכשיו. "זה לא הזמן," מלמלה ברטינה. אבל גם חיוך עלה בפניה.

הם התנתקו ואמה דוויס נראתה המומה וקפואה וג'ון פרקר נראה כאילו שדפקו לו פטיש על הראש. לונה ורוני החליפו מבטים עכשיו ואני התפללתי אחר כך. בבקשה שהחשדות שלי לא יהיו נכונים. הייתי ממשיך להתפלל אבל אז אור כחלחל התחיל להראות במנהרה ונשפתי אוויר בבת אחת כשנזכרתי במה שקרה לי מקודם. מישל עדיין נצמד לאוולין. "אני בהחלט יכול," הערפד החצי אנושי אמר בשקט והסתכל באיטיות עכשיו על לונה, שכבר ממש זהרה ובאור גדול יחסית. הבטן שלי התהפכה בעצבנות.