הערת הכותבת:

להמשיך את הספר? אני די במחסום כתיבה בו....

הפרק:

אוולין הנידה בראשה בחדות פעם אחת כשהסתכלתי עליה וקימטתי את המצח. מישל המשיך לנחור. רוני התחילה להתנשף באימה ולונה עצמה עיניים, כשהיא עדיין מכורבלת. אמה עדיין נראתה זעופה, אבל גם מפוחדת. היא נצמדה אליי, מה שהיה יכול להיות נחמד אם אלפי חצי ערפדים וחצי אנושיים לא היו מסתכלים עלינו עד לפני רגע ושחלק מהם גם ניפצו את החלון הענק בגרזנים. יבבתי. "שכל אחד יקח נשק," אוולין אמרה בקול גבוה מהרגיל. הרגשתי טיפש על זה שלא חשבתי על זה בעצמי. אנחנו מוקפים בנשקים קסומים - מיהרתי לקחת עכשיו אחד בשבילי, מה שנראה כמו חרב. כל אחד לקח משהו אחר. אוולין לקחה גם בשביל מישל ושמרה עליו לידו. "לקרוא את המחשבות שלהם, כדי שנדע מה הם רוצים לעשות?" רוני צייצה עם מה שנראה כמו פגיון ביד שלה. אוולין החזיקה בקשת ובאשפת חיצים שנראו לפחות רגילים. הסתכלתי על החרב שלי ותהיתי מה קסום בה. היא הייתה קלה בידיים שלי והרגשתי שאני יכול להילחם בה לא רע, אפילו שבכלל לא הבנתי בנשקים. אמה לקחה לה גם חרב. לונה קמה במאמץ בעזרת אוולין ופשוט התחילה לזהור. הלב שלי קפא לרגע כשנזכרתי עכשיו בחלום עם האור של אוולין, והכנתי את עצמי לקרב ונצמדתי לאמה.

"למה הם לא הצליחו לפרוץ?" רוני שאלה בקול מוטרד. ואכן, החלונות נראו שבירים מאוד. החצי ערפדים הצליחו רק לנפץ אותם ולהמטיר על הריצפה זכוכיות, וזה הסביר כנראה את הפרצופים המתוסכלים והכועסים שלהם עכשיו. בלעתי רוק. "אממ, אני מניח שהחדר מוגן בלחש כלשהו גם, כמו הנשקים?" הצעתי בקול צרוד. "הספר," אמה אמרה בקול מופתע. "אולי הוא יכול לעזור לנו במשהו עכשיו?" היא שאלה אחר כך. "יש רק בעיה אחת," רוני אמרה וגלגלה עיניים ירוקות כמו עץ במהירות כזאת שהסתחררתי מזה. "אי אפשר לקרוא בו, אמל"ה. הוא לא בשום שפה אנושית." אמה גלגלה עיניים גם היא בתשובה. "זה כי את חושבת על זה כמו אנושית לגמרי," אמה אמרה בכובד ראש וניגשה אל הספר. היא הסתכלה עליו לרגע, ואז הניחה עליו את החרב שלה. בין רגע יכולתי להבין את הספר והתנשפתי בהפתעה. רוני צייצה ולונה חייכה חיוך רחב. "את גאון, אמה!" אמרה לונה בכנות. אמה נראתה קפואה לרגע מהלם בעצמה גם, אבל היא חזרה אליי כשהיא רועדת עם הספר בידיים שלה. " ' ממלכת הלא נודע '," מלמלה כשהגיעה אליי איתו ונשענה עליי. "איזה קשקוש. הם סתם לא ידעו את השם שלו באמת." "אז מה השם שלו?" לונה שאלה. היא נראתה שמחה יותר ורגועה יותר עכשיו. אמה הנידה בראשה באיטיות ועם עיניים עצומות. "אני לא חושבת שזה מה שמשנה עכשיו," אמרה והחוותה בראשה לחלון המנופץ קצת "על הנודע ועל הלא נודע," אמרתי ושילבתי ידיים אחרי שקראתי את השם של הספר העתיק אבל שנראה כמו חדש. אמה בכל זאת החזיקה בו כאילו שגם הוא עשויי מזכוכית. רוני הסתכלה עליי במצח מקומט. "אני רציני," אמרתי והחוויתי בראש אני עכשיו לספר. אבל לונה בלעה רוק עכשיו וחזרה להסתכל בחלון. "מה נעשה עכשיו? אנחנו אמורים פשוט להכריז שמצאנו את הספר ואת החדר, בלי העזרה של הספר בכלל, כשזה יכול להוביל למלחמה בגלל סיבה שאנחנו עדיין לא יודעים עליה?" "בדיוק," ג'ימי אמר בראש בוער באש. לא נראה שזה מפריע לו, אבל הלב שלי דהר בפחד למראה.