הערת הכותבת:

סליחה על הזמן שלקח לי להעלות פרק נוסף. אני די במחסום כתיבה וגם עמוסה בשירות לאומי. אבל עכשיו קצת שוב יש לי רעיונות

הפרק:

למחרת חזרנו אל השולחנות בכל מיני הגדלים ואוולין ניגשה אליי מיד כשראתה אותי והסתכלתי עליה בשאלה בזמן שהמשכנו ללכת עם כולם. מה את רוצה ממני? שידרתי במבט שלי למרפאת. ליהי גם הצטרפה אלינו עכשיו בריחוף קליל אבל רציני עם חוליית השומרים שלה שוב, ושוב הופיעו כלי ארוחה קטנים לפיות וכלים גדולים בשבילנו. "אנחנו צריכים את החברים של רוני גם," אוולין אמרה לי בקול רציני יוצא דופן בשבילה בזמן שהתיישבנו אחד ליד השנייה וכשאוולין הרימה את המזלג שלה. אמה הפעם ישבה ליד מישל וניסתה לגרום לשולט בזמן לאכול ארוחת בוקר כי הוא נראה חיוור, והחמצתי פנים. "תשלח גם להם חלומות הלילה." אוולין אמרה עוד והעירה אותי ממחשבותיי בזמן שלקחה לה קרונפלקס כריות נוגט מקרטון שעמד על השולחן ושמה לה בקערה עם חלב ישר אחר כך והיא התחילה לאכול אחרי שהניחה את המזלג ועברה להחזיק בכף. התעלמתי מהבטן שלי שמחתה על כך בקנאה שגם היא רוצה קרונפלקס כזה ולקחתי לי במקומו שוקו, גבינה וסלט. ומלח ופלפל. המון מלח ופלפל. ובכללי המון מכל דבר שוב, כמו בארוחת הערב. "בסדר," אמרתי בין ביסים של שנינו ואוולין בלעה ביס. "אבל אני אבקש אישור מרוני קודם לכמה דברים." הוספתי. אוולין הנהנה. רציתי כל כך לשאול אותה עכשיו למה היא לחוצה מהמסע שנעשה. ברור שהיא נזכרה במשהו לגביו, אחרת היא לא הייתה מזכירה לי היום על החברים של רוני. אבל פחדתי מהתשובה בעצמי, אז אכלתי במאמץ ובאומץ. "בסדר," ליהי אמרה לנו כשסיימנו לאכול לבסוף כולנו את ארוחת הבוקר שלנו וכשהצלחות של כולם היו ריקות שוב וכולם היו מרוצים. "בואו אחריי. מעכשיו חשוב שתהיו בשקט מוחלט." אמרה לנו הפיה בקול חמור וסימנה לנו ביד אחת לקום ולבוא איתה. הנהנו ואמה הרימה גבה אבל לא אמרה דבר לשמחתנו. אבל היא נתנה לי יד ובגלל זה לא הפסקתי לחייך כשהלכנו. "טוב," ליהי אמרה כשהיה מולינו מבנה קטן ונופפה בידה והחזירה אותי למציאות. הרגל שלי עוד הייתה באמצע הצעד והחזרתי אותה כשאני מסתכל בפליאה במקום שהיינו בו עכשיו. אחרי שליהי נופפה ביד שלה המקום גבה בבת אחת לגובה שלנו וככה יכולנו להיכנס אליו עכשיו כולנו ביחד עם ליהי.

"ואוו," רוני אמרה בקול מלא יראה כשהגענו והלכה כשהיא צמודה לאוולין במועצה של הפיות. ליהי חייכה חיוך מוטרד בזמן שנופפה בידה שוב, ומסמכים הופיעו הפעם בידיה. הסתקרנתי והפסקתי ללכת והסתכלתי על ליהי. זה היה מרתק לראות אותה עושה את כל הלחשים בקלילות ובשקט וכביכול בלי שום מאמץ. עכשיו היא הקליקה באצבעותיה והמסמכים גדלו גם הם לגודל שלנו. הלב שלי התכווץ בקנאה. הלוואי שיכולתי לעשות דברים כאלה לעבודות בבית הספר. זה היה פותר לי המון בעיות. אבל לאאא. בשביל להסתיר את העולם הקסום מהאנשים הרגילים בבית הספר הייתי צריך להתנהג כמו נער בלי כוחות ' צבעוניים ' כשאחזור לעולם האנושי שוב, ככה הסבירו לי כשרק הגעתי לעולם הצבעוני. לא שהיו לי כוחות מגניבים יותר מדי להיות עצוב עליהם, אבל עדיין. הייתי שמח ליכולות מגניבות כמו של ליהי. הפיה סימנה לנו עכשיו באצבעותיה לגשת למסמכים ולבחור לנו כל אחד מסמך אחד לקרוא ואמה הרימה אותם לידיה וחילקה בינינו דפים. לצערי העיניים שלי התחילו להעצם אוטומטית רק כשראיתי את ה 'מגילה' שהגיעה אליי. זה היה דף אחד עם המון אותיו שחורות על דברים שלא הכרתי אבל הם נראו רשמיים מאוד וחשובים מאוד. נלחצתי והסתכלתי על החברים שלי כדי לראות מה הם עושים ואיך הם מגיבים. האחרים נראו מיוגעים כמוני, ואפילו אמה נשכה שפתיים כשראתה את המסמך שלה ונראתה כאילו ביקשו ממנה להתכונן למבחן בכיתה, אבל התחלנו לקרוא כשליהי התחילה להראות מפוחדת. נאנחתי וקראתי בשלי. כמו שציפיתי, זה היה משעמם נורא. אני קיבלתי מסמך שהכותרת השחורה הגדולה שלו בראש הדף הייתה: לחשים לפיוניות. הנחתי ש 'פיוניות' זה הילדים אצל הפיות. רגע, חשבתי. אולי אני אמצא משהו שימושי גם בשבילי? אני בכל זאת צבעוני. קראתי בלי יותר מדי התלהבות והרגשתי כל הזמן כאילו שקיבלתי לידיים חומר של כיתה א' אבל של עולם אחר.

"ואוו," אמה אמרה כעבור שתי דקות וסימנה לנו ביד פנוייה שלא החזיקה במסמך שלה להסתכל במסמך שלה. הנחנו את המסמכים שלנו בהקלה גלוייה ורכנו לעברו כשאמה בראש. היה כתוב בכותרת השחורה שלו בראשו לחשים עתיקים בממלכת הפיות. הבטן שלי התפתלה בעצבנות לכותרת. אבל אז אמה הצביעה על כמה מילים מסויימות במסמך הלבן שלה. צמצמתי עיניים כשאני מחזיק במסמך שלי עדיין ומסתכל עליהן ואליהן מהצד. המילים היו לחשי אחסון והסתרה. נשענתי עכשיו על אמה והיא זזה מרגל לרגל באי נחת אבל נתנה לי להישען עליה ולהסתכל בחיוך. החיוך היה שלי. ליהי ריחפה עכשיו למאחורינו ואז למעלינו כך שיכלה לראות את הדף גם. "מה כתוב?" שאלה המנהיגה המכונפת של הצד הדרומי. אמרנו לה כולנו ביחד, גם רוני, אפילו שרוני נראתה אבודה לגמרי. "בסדר," ליהי אמרה אחר כך. "אני חושבת שהגענו לעניין. קחו איתכם את הדף של אמה איתכם למסע שלכם." ליהי אמרה ונשמע מקולה שהוקל לה ממשהו. תהיתי ממה. "אבל למה אנחנו צריכים את זה מלכתחילה?" רוני שאלה את הפיה וליהי נשכה שפתיים עכשיו. "חשבתי שזה סודי ומסוכן או משהו כזה." רוני הוסיפה בקול מוטרד אבל בנימוס. מישל חזר עכשיו באנחה לקרוא במסמך שלו ואוולין הניחה את שלה על שולחן המועצה העגול מעץ בהיר והתיישבה בכיסא הישיבה שהיה שם ליד מישל והמרפאת בהתה במסמך שלה אבל לא נראה שעיניה קוראות בו. התיישבנו כולנו לבסוף בכיסאות בעלי הגלגלים ואני מיד התחלתי להסתובב בכיסא שלי. אמה החמיצה פנים מזה וגלגלה עיניים. "מה, אתה בן חמש?" רטנה. צחקתי. רוני גיחכה ועשתה כמוני ואמה שילבה ידיים. מישל התעלם מאיתנו והמשיך לקרוא במסמך שלו בעניין בזמן שאוולין לידו המשיכה להראות מהורהרת. אני ורוני התחלנו בינתיים מהשיעמום לעשות תחרות מי מסתובב יותר סיבובים בכיסא המסתובב שלו. גיחכתי לעצמי כשדמיינתי לעצמי לרגע את המועצה האמיתית מסתובבת סתם ככה לכיף בכיסאות שלהם כמונו. ליהי התיישבה על השולחן מולינו אחרי שהתעלמה כשהיא נבוכה מהיד המושטת קדימה של אמה, שהציעה לה לשבת בתוכה. המנהיגה המכונפת כחכחה בגרונה והפסקנו להסתובב בעצב. רוני חייכה אליי וצחקתי. "ברגע שתדעו את הלחשים, תוכלו אולי גם למצוא את הספר," ליהי פתחה בחוסר סבלנות אחר כך בדבריה כשהיא עונה לרוני. "וברגע שתמצאו את הספר – " "נמצא את הנשקים," מישל אמר ביראה והניח את המסמך שלו שוב על השולחן העגול הרשמי והעשויי עץ. ליהי הנהנה בכובד ראש אבל במבט מודאג. זכרתי גם את היחס של הקנטאורים לספר ' ממלכת הלא נודע ' והבטן שלי קפאה. אבל לפחות לעומתי עכשיו העיניים של מישל אורו סוף סוף בשמחה ונצצו גם ואני חזרתי לנשום. כבר פחדתי שמישל לא ישמח בכלל במסע. "אבל מה כתוב בכלל בספר?" רוני שאלה בקול מוטרד והניחה את המסמך שלה על השולחן והיא חזרה גם להיות רצינית. "מידע על הנשקים ועל הממלכות, אני מניח," מישל אמר והסתכל על ליהי בשאלה וזאת הנהנה בהסכמה. "ולמה אנחנו צריכים בכלל את הנשקים?" רוני המשיכה לשאול ואני נזכרתי עכשיו במה שאוולין ביקשה ממני קודם בארוחת הבוקר.רשמתי לעצמי לשדר להם את החלומות היום בלילה. "אולי הם יכולים לעזור לכולנו," אמה הציעה אפשרות. "במשהו." ליהי חייכה סוף סוף גם היא ומישל שפשף ידיים בציפייה. "כולכם צודקים. והמסמך של אמה יעזור לכם ויקל עליכם בקטע הקסום, ולו לפחות ורק בעולם שלנו של הפיות. עכשיו, בואו נצא החוצה. זה לא מקומכם," המנהיגה הפיה אמרה בקול רציני והנהנו בהסכמה וקמנו בשתיקה החוצה. הסתובבתי בחוץ והחזקתי את הדלת מעץ והסתכלתי פנימה בתהייה. ליהי נשארה בפנים ונופפה ביד אחת וכל המסמכים (חוץ מהמסמך של אמה) חזרו לתקייה החומה שלהם. נפנוף יד נוסף, והמסמכים נעלמו לגמרי, חוץ מהמסמך של השולטת במזג האוויר. נפנוף אחרון והחדר הרשמי התכווץ בשנית בחזרה וליהי ריחפה לידינו בחיוך שנראה כנה וסימנה לנו לבוא אחריה כשהיא מעופפת קדימה ואז בראשנו. הלכנו בהבנה בחזרה ובתור לשולחנות האוכל כשאנחנו מתוחים ועם המסמך לחשי אחסון והסתרה של אמה בידיה.