למחרת המשכנו בדרכנו בשמונה בבוקר כדי להספיק כמה שיותר עם אור יום אחרי שפרקנו את המחנה הזמני כרגיל. אני הלכתי בעליזות עם חבריי. "היי," אמרתי לאמה כשהשמש הייתה כבר באמצע השמיים. אמה הסתכלה עליי בשאלה עם תיקה על גבה. ליבי ריקד למראה עיניה הכחולות בניגוד לרצוני כרגיל. עיניה שיקפו את השמיים. לא פרט חשוב, אמרתי לעצמי בעקשנות. "הנערה ההיא שראיתי בחלומות שלי," המשכתי בדבריי כשפקדתי על עצמי להתרכז בתיק של אמה. "היא גרמניה. גם את. תוכלי לתקשר איתה הכי טוב מכולנו." " חשבתי שאתה לא יודע עליה כלום," אמה נראתה מבולבלת. חייכתי חיוך נבוך והרגשתי שפניי בוערות לצערי. "אני יודע עליה כמה דברים," הודיתי. למה אמרתי שאני לא יודע את השם שלה? ידעתי אותו. אבל משהו אמר לי לסתום לגבי זה גם עכשיו. לא יכול שזה בגלל שאני עד כדי כך מתרגש מאמה. "היא גרמניה. תוכלי לדבר איתה בגרמנית." מיהרתי להמשיך לדבר. אמה חייכה במעורפל והנהנה. אור נדלק בעיניה. "כן. זה יוכל להיות מגניב וכיף. נוכל לרכל עליכם." הבעת פניה הפכה חולמנית ונאנחתי. "לא בשביל זה אמרתי את זה." מלמלתי והיא צחקה. החמצתי פנים וחזרנו ללכת בשתיקה שמחה יותר. 

הערת הכותבת:

בזמן הקרוב אני כנראה אתחסן לקורונה ואז תכאב לי היד

יכול להיות שהפרקים יאטו (אני בקבוצת סיכון)