"זהו," אמרתי לחבריי מותש לאחר ששידרתי לנערה היפה את החלום וקרסתי לישיבה. "היא בדרך." מלמלתי כשישבתי ושתיתי מים. "מעולה, כל הכבוד ג'ון" אמרה אוולין בהתלהבות וקפצה במקומה ומחאה כפיים, מה שהיה חמוד ומצחיק וגרם לי לחייך חלושות בעייפות כשסגרתי את בקבוק המים. "בואו נלך לישון. אולי אחר כך תוכל לשלוח לה עוד חלומות, ג'ון. ביררת איך קוראים לה כבר?" אוולין שאלה אותי ושערה החום המתולתל ריקד כשזזה בהתלהבות מצד לצד. הנדתי בראשי, מבוייש מכך. "את יודעת שאני יכול רק לשדר לאנשים ולא לדבר איתם," התלוננתי ונשכבתי על שק השינה שלי על הדשא הסגול שעליו היינו. אוולין עיוותה את פניה בכעס לרגע ואז נאנחה בייאוש ושמה את ידה השמאלית על מצחה. "בסדר, אני מניחה שנגלה את זה כשהיא כבר תהיה כאן." מלמלה והלכה לאוהל הבנות שלה לישון גם היא."אם כבר מדברים על זה," אמר מישל והתקרב אליי קצת מהאוהל של הבנים, "מתי היא תהיה כאן? זה מתקרב יותר ויותר." הוא נשמע לחוץ. בהיתי בכוכבים הרבים שהיו מעליי ושנצנצו בעליזות מידי לטעמי בהתחשב בזמן שהיינו בו. "השבוע." השבתי למישל, שזז מרגל לרגל בעצבנות. "אני אשדר לנערה עוד שני חלומות ואז גם היא תהיה כאן כמונו." "כלומר כלואה מחוץ לכדור הארץ, פוחדת שייגמר לנו האוכל ולחוצה מדברים שלא אמורים להתקיים" אמרה בחוסר התלהבות אמה בפתח האוהל של הבנות. חייכתי סוף סוף חיוך אמיתי, גם אם מריר מעט והנהנתי וצחקתי. זה היה נחמד אחרי הרבה זמן שלא עשיתי את זה מרוב שפחדתי. אמה המתוקה פלטה נחרה, נכנסה לאוהל הבנות וסגרה אותו בריץ' רץ' שלו לאחר מכן. ראיתי את האור הכתום שבו נכבה. מישל בלע רוק ונכנס לאוהל הבנים שלנו. "בוא." אמר לי והנדתי בראשי. "אני שומר ראשון." אמרתי והחוויתי בראשי על שק השינה שנחתי עליו. מישל משך בכתפיו ונכנס לאוהל שלנו וסגר אותו גם הוא.

כעת הרגשתי בחוסר של חבריי ובהיתי בשנית בשמיים הרחבים שהלחיצו אותי מעט עכשיו, כשהייתי לבד במחנה והמדורה הולכת ונכבית לידי. התכסיתי טוב יותר וחשבתי על הנערה שמצאנו. "אולי היא תוכל לעזור לנו," מלמלתי לעצמי בקול רם, כשאני שמח שאני לבד אחרת הייתי נשמע משוגע מעט לחברים שלי, "ואולי לא." המילים האחרונות הפכו לי את הבטן. "לא," תיקנתי את עצמי. "היא חייבת לעזור לנו. היא תלמד לשלוט בכוח שלה." החנקתי יבבה ותהיתי לאחר מכן בליבי מה היכולת של הנערה. היא נראתה חזקה מאוד ואמיצה, איך שטיפסה ככה על עצים בלי פחד בעיניה. חבריה ג'ימי ולונה נראו אמיצים גם הם בהתנהגות שלהם. ראיתי אותם כשריגלתי אחרי הנערה רוני בעזרת חלומות. זה הכוח שלי, לשדר חלומות ולהיות בחלומות של אחרים. "ואוו," אמר לפתע מישהו חדש וקפצתי בבהלה. "אתם ממש לא מתקדמים מהר." הקול המבוגר הוסיף ושילב ידיים עם החרב שלו בזהירות. פלטתי נחרה בסגנון של אמה כשהתאוששתי מהבהלה הפתאומית. "אנחנו מתקדמים מהר יותר מהם. אתה תראה." אמרתי. "ורק התחלנו להשתמש בכוחות שלנו באופן מודע. מה תגיד על זה, מרטין?" הוספתי במהירות. מרטין חייך אליי בשעשוע מעליי. "שיהיה לכם בהצלחה." אמר והלך בחזרה למחנה המבוגרים ששמר עלינו. נאנחתי וגלגלתי עיניים. נרדמתי לבסוף. אני יודע, אחראי מצידי. אבל הייתי עייף. כל יום התקדמנו ברגל עוד כמה מאות קילומטרים ואני גם שידרתי חלומות, מה שדרש ממני מאמץ נוסף בניגוד לכל האחרים. שמעתי פיות רחוקות מדברות בעליזות בממלכה שלהן, קנטאורים רחוקים רוקעים ברגליהם וזה עזר לי להרגע. אולי נביא את רוני לכאן בעזרת פיה, הרהרתי. זה יכול להיות מעניין. ונרדמתי.