הערת הכותבת:

פרק אחרון להיום כי נטשתי להמון זמן

הפרק:

טומי דאג לעדכן בכל הפרטים את המדריך של כל המחנות אחרי שסיפרנו לו ביחד מה קרה ואת הכל. ישנו בשאר היום וגם ברוב המחרת, ואז הסתכלנו אחד על השני ביום השלישי לחזרה לכולם. אלמה גם באה אלינו עם המחנה שלה וערכנו הכירות מהירה. "בואו נלך לפגסוסים," אמרתי כשראיתי לאן אוולין מסתכלת כל הזמן בדאגה עדיין. היא מיד רצה מאיתנו לשם ושכחה מאיתנו גם. החמצתי פנים והתחלנו ללכת לסייח ולמשפחה שלו. אוולין צחקה צחוק מאושר כשהיא הייתה שם וליטפה פחות או יותר את כל הפגסוסים, מהסייח לאמא שלו לאבא שלו (שחזר בינתיים, מסתבר.) ולכל השאר. כולם צהלו לנו בשמחה, אבל הייתה לי הרגשה שהם צוהלים בעיקר לאוולין. רוני ולונה שילבו ידיים כל הזמן וגם אני וג'ון ומישל היה צמוד לאוולין ושמר עליה בכל פעם שפגסוס התעצבן ממשהו. ניסיתי ללטף גם אבל נרתעו ממני, כי יצא ממני חשמל סטטי.

"תתעלמי מהם," ג'ון אמר לי ונאנחתי. "בואו נלך," אמרתי בכבדות. "כן," אוולין אמרה ובהתה באופק. "אני רוצה לחזור הביתה." היא הסתכלה עליי בתקווה עכשיו. היססתי. רוני הנהנה בהסכמה. "כן. יש לי מיליון דברים לשאול את ההורים שלי." היא הסתכלה עליי גם בתחנונים וככה כולם לאט לאט, אפילו מישל, בהיסוס. "צרפת," הוא אמר בחולמנות כשהסתכלתי עליו בשאלה בעקבות זה. "אתה מצרפת?" רוני שאלה אותו ומישל הנהן במצח מקומט כמו ממחשבה. "אני מגרמניה. טוב, טכנית, מישראל. איך נחזור כל אחד למדינה שלו ולאן שהוא רוצה? ואיך אנחנו מבינים אחד את השני?" רוני שאלה אותי. בלעתי רוק. "בעולם הצבעוניים," אמרתי, "לכולנו יש משהו משותף: כוח כלשהו. הכוח גורם לנו להבין אחד את השני, גם אם הוא לא אותו כוח." הסברתי ורוני שרקה. לונה צחקה. "ואיך נחזור הביתה?" אוולין שאלה מיד. "אני יכולה עם פגסוס?" היא המשיכה לשאול. הנהנתי. וככה חזרנו כל אחד הביתה והכול נגמר מבחינת עולם הצבעוניים.