הערת הכותבת:

יש לי קצת פרקים מוכנים בראש ועוד מעט יהיה לי מנה שנייה לחיסון לקורונה ואז אני לא אוכל לכתוב בכלל אז החלטתי לכתוב בינתיים

תהנו!

הפרק:

למחרת חזרנו ללכת כרגיל בשמונה בבוקר כדי ללכת כמה שפחות בחושך ולהספיק קילומטרים, למרבה דאבונו של ג'ון. השמש זרחה. הציפורים צייצו. פיות עפו גבוה בממלכה שלהן בשמחה. קנטאורים ירו בחיצי וקשת שלהם ונתנו אחד לשני כיפים כשקלעו למטרה. זה לא עודד אף אחד מאיתנו. ג'ון ואני שיתפנו אחרי החלפת מבטים כשהתחלנו ללכת את שאר מחנה הנוער שלנו בתוכנית שהגינו אתמול בלילה כשכל המחנה הלך בגוש שלם ומגובש ודיבר בינו לבין חבריו כל אחד ואחת, ככה שזה היה מושלם כי אף אחד לא יכל לשמוע אותנו בזכות כל הרעש ויכולנו לדבר יחסית בחופשיות. אוולין הסתכלה עלינו בדאגה אחרי זה כאילו שיצאנו מדעתנו לאחר שפירטנו אחד בעזרת השנייה את מה שדיברנו עליו אתמול בארוחת הערב ומישל שילב ידיים והניד בראשו כלא מאמין ונעצר במקומו. אולם הגוש דחף אותו קדימה והוא חזר ללכת אך נשאר עם אותו מבט על פניו ועם ידיים משולבות על חזהו. כחכחתי בגרוני לשקט המציק שנוצר כשג'ון נהיה מודאג מהשקט בדיוק כשאוולין בלעה רוק באימה. "אני חושבת שיהיה בסדר בסוף." אמרתי בקול רגוע, למרות שבתוכי הייתי לחוצה מאוד. בעצמי לא האמנתי לתוכנית של ג'ון למעשה לגמרי, אך ידעתי שאני צריכה לתמוך בג'ון, אחרת הנערה לא תגיע בכלל והכל יהיה אבוד מראש. "הרי בסופו של דבר היא תאמין לכל מה שקורה לה ולנו." סיימתי את המשפט במהירות. " ' אני חושבת, ' ' בסופו של דבר,' " מישל מלמל לעצמו את מה שאמרתי לצערי ושפתו רטטה. ג'ון נשף כמו חתול ונצמד אליי. "אמה," אוולין אמרה בתסכול ורקעה ברגלה כמו ילדה קטנה למרות שהייתה בת שש עשרה וחצי כמוני, "כמה זמן לך לקח להאמין לעולם הזה?" "זה שונה לגמרי," אמרתי, אם כי פניי בערו כי ידעתי מאוד שהיא צודקת. לקח המון זמן להרגיע אותי כשרק הגעתי לכאן, כי הייתי היסטרית לגמרי בזמנו ויצרתי המון בעיות למחנה שלנו, כולל בעיות קסומות של הוריקן לא צפויי ביום שמש בהיר כמו היום ואני גם ילדה היסטרית בכללי כשקורה משהו מפחיד. "לה יגיע יצור קסום מיד." הוספתי. "נגיד," אוולין אמרה בייאוש. "תזכיר לי למה אנחנו צריכים עוד אחת," מישל ביקש מג'ון וזה כחכח בגרון גם הוא ואז נשם עמוק אחרי הגנבת מבט אליי ללקיחת עידוד. אכשהו הצלחתי לחייך ואז ג'ון דיבר. "צריך את כולנו כדי למצוא את המפתחות." אמר. "המפתחות," אוולין אמרה באותו ייאוש ותסכול, "שאיש לא מצא מאז יצירת המה שזה לא יהיה, שגם אותו אנחנו צריכים למצוא עדיין כדי להבין מה המפתחות פותחים בכלל?" ג'ון הנהן במרץ. "בדיוק! והנערה והחברים שלה יוכלו בדיוק לעזור לנו." אמר. "רגע. אמרת שמביאים רק את הנערה." מישל ציין ונהיה מודאג עוד יותר, מה שלא חשבתי שאפשרי והפך את הבטן שלי עקב כך. "ואז חשבתי שגם נביא את החברים שלה כדי לעזור לה," ג'ון מיהר להוסיף עכשיו וחייך אליי כאילו שגם אני ידעתי על זה ואילצתי את עצמי להנהן כאילו לאישור. אני אחזיר לג'ון אחר כך. החלטתי. כעת הוא ממש נצמד אליי וליבי דפק בניגוד לרצוני והרגשתי שפניי בוערות לתדהמתי עכשיו. הוא בסך הכל היה די יפה לאור היום. שיער שחור ארוך למדי, והוא נראה די... מגניב. היה לו עגיל בגבה אחת, שעון בנים יפה והוא תמיד נראה בכושר. נזפתי בעצמי על המחשבות האחרונות. מראית עין לא אומר כלום על הבן אדם. ואני שונאת אותו. "יש להם כוחות בכלל?" אוולין שאלה וקרסה לישיבה כי האחראי על קבוצת המבוגרים והנוער שלנו הכריז על ארוחת בוקר והעירה אותי ממחשבותיי לשמחתי. "זה לא משנה," אמרתי. "כך או כך הם יוכלו לעזור לנו." מישל משך בכתפיו ונראה מיואש ומתוסכל גם הוא כמו אוולין.

כשהבנים הוציאו ארוחת בוקר מפוארת למדי שהכינו ביחד מתיקם ופרשו אותם על מפת פיקניק באמצע, אוולין הסתכלה עליי בביישנות. "הייתי מכינה ארוחת בוקר, אבל היה לי חלום רע. מה איתך?" אמרה בהיסוס. "אותו דבר," אמרתי ובטני קרקרה בתיאום כעת. "אהמ." אמרתי לג'ון אז כשאוולין התחילה להראות אבודה והוא גלגל עיניים. "יש לכם אישור מעבר." אמר בעגמומיות בזמן שמרח גבינה כלשהי על הלחמנייה שלו מעל צלחת רב פעמית. "רגע," מישל קטע אותו וג'ון הסמיק. "קודם הן צריכות להגיד את הסיסמה." ג'ון קימט את המצח, אבל שילבתי ידיים כשאוולין בהתה באוכל. "אפשר לאכול איתכם בבקשה, בנים?" אמרתי את הסיסמה בזעם קל. מישל חייך חיוך זורח שעיצבן אותי עוד יותר. "ברור, גבירותיי הנאצלות." אמר ברשמיות והחווה בידו הפנוייה מאבוקדו למפה הוורודה כמסטיק הערוכה. "תודה לך, אדוני." סיננתי ולקחתי לי גם. מישל וג'ון התפקעו מצחוק אחר כך כשהתיישבנו והתחלנו לאכול גם אני ואוולין הנבוכה ואני רשמתי לעצמי להתגבר על העצלנות שלי היום ודחוף ולהכריח את אוולין ללמוד לבשל היום בערב.