הלכנו בשתיקה, אולם מוחי סער. מי הנערה הזאת? איך היא נראית? איך היא מתנהגת? לא יכולתי לחכות לראות אותה כבר, כי היינו ברובנו בנים לצערי במסע הזה, וגם זה יהיה כמו דרישת - שלום מהבית בשבילי. אוולין לא הייתה חברותית במיוחד או שהתביישה מפניי כי בקושי הכרנו, לכן הייתי זקוקה נואשות לעוד בת נוספת. ג'ון היה נחמד, ומישל גם, אך העדפתי בת חברותית שבקושי תכיר אותי מאשר שני בנים שיבהו בי כאילו שאני חטיף מגרה או משהו בסגנון הזה באופן מטריד למדי. וכשג'ון אמר שהנערה החדשה תהיה גרמניה,כמוני, ליבי דפק באושר עילאי. "בסדר," אמר האחראי עלינו כששוב הגיע הערב כעבור כמה שעות מייגעות שבהן התפללתי כבר להיות בשק השינה האיכותי שהיה לי. "נחנה כאן היום." כולם קרסו מיד לישיבה וחלק התחילו אף מיד בנוסף גם להקים את האוהל שלהם לקראת הלילה הקרב ובא במהירות. אוולין עשתה כך לאוהל שלנו כמתבודדת שהיא ומיהרתי לעזור לה. מי כמוני אוהב להתבודד גם. "אני מסתדרת," אוולין מלמלה כשראתה אותי מגיעה אך אז האוהל בדיוק קרס. "בפעם הבאה אשאיר אותך לבד," ציינתי אז והיא חייכה חלושות. צחקנו והקמנו את האוהל בשתיקה לאחר מכן כמו תמיד ואוולין מיד קרסה בשק השינה שלה ונרדמה במהירות. לי לקח זמן להרדם, אפילו שהייתי עייפה מאוד ושרגליי כאבו. בהיתי בתקרת האוהל התכולה בלילה בגל החשיכה. למוחי לקח זמן להירגע והסביבה וריח ארוחות הערב הרבות מסביבנו לא עזרו. אוולין גם לא הייתה בשלנית דגולה ואני הייתי עצלנית למדי – שילוב גרוע. לכן לרוב אכלנו עם הבנים. אך כעת רציתי לישון קודם ונראה שגם חברתי לאוהל, וכיוון שהעדפתי שלא לשרוף את כל המחנה, לא נותר לי אלא לחכות או להתלבט אם לסיים היום את החטיפים מהעולם האנושי, מה שעשיתי לבסוף בעוד בטני רוטנת בציפייה. "היי," ג'ון דפק בדלת האוהל שלנו לפתע וקמתי מבולבלת לפתוח לו ולהסתכל עליו בשאלה. "בא לך לבוא איתי לטיול?" הוא שאל אותי ועפעף בעיניו. גלגלתי את עיניי. "תבליט את זה פחות ואני אסכים," אמרתי. "ותוסיף לעניין גם שיפוד מהמדורה שלכם ופירה וסלט." מיהרתי להוסיף. "עם מנה שמורה בצד לאוולין." אני בכל זאת נחמדה עמוק בתוכי. ג'ון חייך חיוך עקמומי אך סומק עלה בפניו. גיחכתי וקמתי. כתבתי פתק לאוולין עם הסבר והלכנו לאחר שזללתי בתיאבון בריא.

"שלא תחשוב שזה טיול רומנטי או משהו כזה," הזהרתי אותו לאחר כדקה וחצי הליכה בשתיקה רועמת. "קשוחה." ג'ון מלמל וחייכתי בסיפוק ומתחתי את ידיי למעלה. היה מענג לצפות בכוכבים וללכת באוויר החם. "אני כאן כי אני סקרנית וזה הכל." אמרתי. "התגוננות," ציין ג'ון וגרם לי לשמוט את ידיי בחזרה לצידי הגוף בריפיון. "אחרי המשפט הראשון. זה אומר שאני כן גורם ללב שלך לרקוד או משהו?" אך אז הסתכלתי עליו באיום וג'ון מיהר להפסיק להתלוצץ. "בכל אופן," ג'ון מיהר להגיד ודילג בקלילות מעל אבן גיר גדולה כאילו שהייתה חתול ולא יותר, "יש לי רעיון ואני צריך לשמוע עוד מישהו מגיב עליו את דעתו גם." הנהנתי ואז עצרתי מלכת בהמתנה. הוא היסס ונעצר גם הוא לבסוף. "הנערה הזאת, אני חושב שיש לי רעיון איך להביא אותה לכאן." אמר בטון רציני. "בסדר, איך?" הסתקרנתי. משדר החלומות נשם עמוק אחרי שהסתכל בעיניי בהיסוס. "עם יצור מהעולם הזה. אכשהו." אמר בכנות וגרם לי בכך לפרוץ בצחוק. ג'ון נראה נעלב. "מה?" אמר בטון מתגונן. "תפסיק. היא לא יודעת עלינו כלום. אני מוכנה להתערב איתך שהיא חושבת שהיא הוזה את היכולת העל -חושית שלה. למה שהיא תסכים לרכב על..." אך הפסקתי לצחוק כשראיתי שג'ון נשאר רציני. "אתה לא צוחק," אמרתי בהלם. הנער הזעיף פנים ומשך בכתפיו והשפיל את ראשו. נשמתי עמוק. "בסדר. נגיד שאני בעד הרעיון. עם איזה יצור נביא אותה לכאן?" שאלתי בטון ניטרלי והסתכלתי על ג'ון מלמעלה למטה כאילו שהוא מחביא את היצור בבגדיו. "אפשר עם קנטאור," ג'ון אמר לי בהיסוס ושם את ידיו בכיסי המכנסיים שלו. "או בעזרת פיה. את יודעת שהן נחמדות מאוד תמיד. או – או אפילו עם אחד מאיתנו פשוט." הוא מתכוון אליי למישל ולאוולין החוששת? גירדתי בראשי. "ואולי גם נביא את החברים שלה?" ג'ון אמר אחר כך אחרי שנשם עמוק בשנית כשראה אותי שוקלת ברצינות את הצעתו וכנראה התעודד מכך. "שתרגיש בנוח." "החברים שלה?" שאלתי בהיסח הדעת. "חשבתי שאתה לא יודע עליה כלום." אמרתי שוב וחזרתי להווה ממחשבותיי על שק השינה שלי בגעגועים בעקבות כך שחשבתי על אוולין לפני רגע. ג'ון הסמיק. "אני...לא. אבל...בחלומות...אני....רואה אותה עם עוד אנשים." הוא אמר במהירות והסמיק יותר ויותר ככל שהתקדם במשפט. הייתה לי הרגשה שהוא מסתיר ממני משהו, אבל החלטתי לא להתעקש. הילד סובל מספיק בשידור החלומות. "בסדר," אמרתי. "אני מסכימה לרעיון. עכשיו בהצלחה לך עם להגיד אותו לכולם." התכוונתי לאחראי על המחנה הספיצפי שלנו ועל החבורה שלנו. ג'ון הסתכל עליי במבט מעורר רחמים אפילו בשבילי. "אולי תעזרי לי עם הבשורה הקשה הזו? אני גרוע בלשכנע אנשים." אך ידעתי שהוא משקר. לג'ון פרקר היה קול חזק ורם אפילו כשדיבר לפני קהל רב והוא תמיד היה איתן בדיעותיו. הוא רק רצה עוד זמן להיות איתי. אבל נאנחתי בהשלמה עם העניין. ידעתי גם שבאמת לא תזיק לו עזרה – אם אני מסרבת לרעיון, נערה ' צבעונית ' מתחילה, סביר להניח שעל בטוח המבוגרים המומחים בהרפתקאות יסרבו גם הם לנער בן הארבע עשרה וחצי בלבד. לפחות אני בת שש עשרה. בעיניי אין חשיבות לגילאים, אבל למבוגרים הקשישים יש. "בסדר, בסדר," רטנתי. "בתנאי שאתה ממשיך לתת לי ולאוולין אוכל גם בשאר הימים." מיהרתי להוסיף. ג'ון חייך סוף -סוף וחזרנו למחנה האוהלים שצמח.