הערת הכותבת:

מחר אני חוזרת לשירות לאומי בגן ילדים, אז הפרקים יעלו לאט יותר. תהנו!(:

הפרק:

כשהיינו באוהל של טומי כבר התיישבנו על כריות קטנות ונעימות במבוכה ובמסורבל. אמה נשענה על ג'ון, בפעם הראשונה למיטב ידיעתי, וג'ון הסמיק כולו אבל נראה מרוצה מהמצב. אני הסתכלתי בעגמומיות על מישל אחר כך, שנראה מוטרד ובמקומות אחרים. רוני התהלכה באוהל ונראתה מהורהרת. טומי נראה חמור סבר עדיין והוא סימן לנו לעמוד מולו. נעמדתי במבוכה וכמעט נפלתי כי עשיתי את זה בטעות על הכרית הכתומה שלי. קמתי שוב בפנים בוערות על הריצפה הפעם. למזלי החברים שלי העלימו עין מכל זה לשמחתי. "המסע שלכם צריך להתחיל מחרתיים," טומי התחיל לומר כעת וגרם לי ליבב יבבה מביכה לפני שהצלחתי לעצור את עצמי. "אני מקווה שיש לכם כבר כיוון. אתם תעופו עם תומס." טומי המשיך בדבריו. "זה היצור המעופף?" רוני שאלה בהיסוס. "קוראים לזה ' פגסוס,' " מישל אמר בקול מוטרד. "אבל בעיקרון כן. נתנו לו את השם 'תומס ' בעצמנו לא מזמן." רוני החווירה לדבריו של מישל אבל היא השתתקה כשהבינה. כחכחתי בגרון כדי להסיט את תשומת הלב של כולם אליי ובחזרה אל הנושא. "האמת שיש לנו כיוון קטן," אמרתי בשקט, כי בכל זאת היה לי פחד במה מביך. אמה הסתכלה עליי בעיניים מצומצמות. היא עדיין הייתה צמודה אל ג'ון וג'ון נראה מבוהל מזה אבל הוא שיתף פעולה. "החלום שלך?" היא שאלה. הסמקתי. "הפיות," אמרתי בפה יבש מבהלה. "אנחנו צריכים ללכת אליהן כדי למצוא את הספר שלנו." טומי נראה שקוע בתוך עצמו. "איך את יודעת?" הוא שאל אותי תוך כדי. "חלום," אמרתי בפשטות. האחרים הבינו מזה לא לפרט לו יותר מזה להקלתי. טומי קימט את המצח והנהן. "אני מבין. אז תלכו לשם בתור התחלה." הוא אמר. החלפנו מבטים מתוחים.