בערב הלכנו אמה ואני לאוהל הבנים, קשה לומר שבאי חשק למרות ששתינו רצינו רק לקרוס בשקי השינה שלנו ולישון לנצח. בדיוק רבנו ואמה לא הלכה לדבר איתי במאות השנים הקרובות והלב שלי דפק מבושה. אמה ניסתה ללמד אותי לבשל על מדורה, מה שהיה כישלון חרוץ. הצלחתי לשרוף שוקולד חלב כשרצינו להכין שוקו מיוחד ולא מסתם קופסה עם אבקה. מי שורף שוקולד חלב? פניי בערו מהשפלה בשעה שאמה ניסתה לתקן את הנזק הבלתי אפשרי שיצרתי והכינה שוקו חדש לשתינו מחבילת שוקולד נוספת מהתיק טיולים שלה. היא ניסתה לא להראות את האי שביעות רצון שלה לפניי, כי היו לנו עוד חודשים רבים יחד להעביר כולנו, אבל ראיתי אותה בעיניה. לכן הלכנו בשתיקה עכשיו לאוהל של מישל וג'ון, שבעות אבל מתוחות כמו קפיץ. מזל גדול שאמה לפחות יודעת לבשל. חשבתי בחרדה בדרך הסלעית. "יופי," ג'ון אמר לנו כשהגענו אליהם והציע לנו כרגיל מנת ארוחת ערב על צלחות רב פעמיות בצבע לבן. הנדנו בראשינו להפתעת הבנים. מישל בא אלינו גם עכשיו וקימט את מצחו. "אמה הצילה אותנו היום." אמרתי לג'ון בביישנות. הוא משך בכתפיו בהבנה והחזיר את המנה לסיר הפוייקה הגדול שלהם. הלב שלי דפק בבושה שוב כשהתיישבתי על האדמה מלאת החצץ. "בסדר," מישל אמר והרטיב את שפתיו והתיישבנו מול המדורה ההולכת ודועכת אולם ג'ון החיה אותה בהשמת עצים נוספים והיא חזרה לחיים לאיטה, מאירה את פנינו באור כתום. הודיתי לג'ון בליבי על כך וחייכתי בעונג לכוכבים. אמה עדיין נראתה מצוברחת על ידי כשהתיישבה לצידי וליד מישל. ג'ון ישב בראש כמו מנהיג קטן. גיחכתי למחשבה ומצב רוחי השתפר מעט. מישל לקח שיפוד מחבילת שיפודים ושיפד מרשמלו, ולאחר מכן צלה אותו על האש ואכל, פניו נעשות וורודות מכך. "אנחנו צריכים להתחיל את התוכנית שלנו – " ג'ון פתח. "התוכנית שלך," אמה רטנה, ראשה שעון על ידיה ועל ברכיה והיא בוהה בשאר האוהלים. ג'ון האדים אבל התעלם ממנה. "איזה יצור הכי טוב לדעתכם להביא איתו את הנערה?" ג'ון אמר בלהט. מישל נאנח וקרס לישיבה סוף סוף תוך שהוא שותה בערך חצי בקבוק מים. "אולי נביא לה קנטאור? הם מרשימים מאוד להתחלה." הציע מישל. "מרשימים מדי," אמה הזכירה לו. "איך היית מגיב לחצי סוס וחצי בן אדם כשלא היית מודע ל...כל זה?" שאלה אותו. מישל הליט את פניו בידיו כשהוא מניח את שיפוד המרשמלו לידו ונשכב על הגב לאחר מכן ובוהה בכוכבים כמוני.

"הבנתי אותך. אז אולי ערפד?" הציע עוד. הצטמררתי למחשבה. "מפחיד מדי," רטנתי. "אפילו אנחנו עוד לא ראינו ערפדים." זה היה נכון. הם גרו בעולמות היצורים שכל בני האדם נטשו או פחדו מהם, מחברים דמיוניים שנטשו כי לא האמינו בהם עוד והארצות שלהם שבנו לאט לאט בילדותם ועד לדרקונים נושפי אש ולעצים מהלכים על שתיים כמו בסרטי ' שר הטבעות ' הזכורים לטוב. מישל פלט אנחה כבדה יותר הפעם אבל הנהן באי רצון. צחקתי בהקלה. לא נראה דברים נוטפי דם בקרוב. "נשאר רק פיה." ג'ון אמר בקול מוטרד. הנדתי בראשי כשנזכרתי בחלום שהיה לי. "אפשר גם עם פגסוס," אמרתי. "הם חמודים ולא מפחידים והוא יזכיר לה גם סוס רגיל." כולם בהו בי מופתעים, אפילו אמה הרימה גבה לידי ומלמלה לעצמה אחר כך משהו בגרמנית שלא הבנתי. זזתי באי נחת. לא דיברתי הרבה בדרך כלל. ג'ון נאנח והסתכל על אמה בתקווה. זו גלגלה את עיניה כשהם התאוששו ממני ושיחקה בענף חצי שרוף שהיה קרוב אבל מספיק רחוק מהמדורה. "שיהיה." אמרה בעייפות באנגלית. קמנו לעמידה בהתרגשות. "אז בסדר. אם ככה, מחר אומרים את זה למבוגרים." ג'ון אמר בעקשנות ובקול שלא ניתן למחות עליו והנהנו ובטני התהפכה מעירבוב רגשות. שמתי יד על הבטן והיא נרגעה כשאני מתעלמת מזה שמה שביצעתי עכשיו לא בסדר. אסור לטפל בבעיות רגשיות שיכולות וצריכות לעבור לבדן – ואני כמרפאה צריכה לדעת זאת במיוחד. אבל הפעם הייתי כל כך מתוחה שחשבתי שזה מצדיק את זה. אני ואמה חזרנו לאוהל הבנות והלכנו לישון וכך גם הבנים לאוהל שלהם, אבל אני נשארתי ערה עוד זמן רב כשחשבתי על סוסים ופגסוסים עד שנרדמתי לבסוף.