לא אהבתי את התוכנית של ג'ון בכלל. יצור קסום שיביא את הנערה ההיא לכאן... הוא התחרפן על השכל. דמיינתי את עצמי כשרק גיליתי את הכל מגלה את זה ככה עם יצור ובחילה הגיעה אליי. הם ממהרים מדי. משהו לא טוב יקרה. "אולי נוותר?" מלמלתי בתקווה בזמן האוכל ואמה שלחה בי מבט מצמית מפחיד, המבט המפורסם שלה. ג'ון הזעיף פנים ומישל נראה מיואש בעקבות השאלה שלי. "אין סיכויי," אמה אמרה. "שמעת את המבוגרים. הם תלויים בנו. וברגע שהנערה הזאת תגיע," היא הסתכלה על ג'ון בתקווה מסיבה שלא הבנתי אבל הוא רק הסתכל בעקשנות בצלחת הלבנה שלו במבט ללא - הבעה ושיחק במזלג שלו ואמה נאנחה וחזרה להסתכל עליי במבט עגמומי וירקרק מעט, "הכל יהיה תלויי במסע שנעשה." קולה נחלש ככל שהתקדמה במשפט, כנראה מהפחד שהבינה שזה נהיה מוחשי יותר ויותר לאט לאט. צמרמורת עברה בי. "למישהו יש ניחוש אולי איפה אנחנו אמורים להתחיל?" מישל אמר במהירות ומיהר לבלוע את הביס האחרון של סנדוויץ' האבוקדו בקרקר שלו והוא הסתכל עלינו בשאלה כמו מורה צעיר. "היה לי חלום הלילה," אמרתי בשקט ושתיתי מים כדי לקבל אומץ מהם. כולם הסתכלו עליי בפליאה, מלבד מאמה, שכבר ידעה שחלמתי משהו. היא הסתכלה עליי בסקרנות. "מה היה בחלום?" ג'ון לחש. הילד נרעד. ריחמתי עליו. הוא היה הכי צעיר פה – אפילו מישל היה בן חמש עשרה וחצי. "מערות," אמרתי. "הלכנו בתוך מערות." "' הלכנו ' ? ראית אותנו?" אמה שאלה והזדקפה במקומה. הנהנתי. "אבל זה לא היה ברור." שיקרתי עכשיו וטעם מר הגיע לפי בעקבות השקר. כולם נראו מאוכזבים ואני השתדלתי לא להראות את זה שאני מתנשפת בבהלה. בחלומי קרה משהו רע מאוד, ולא רציתי לחשוב על זה ובטח שלא שחבריי ידעו. אבל לא אהבתי לשקר לחברים שלי. "טוב," מישל אמר ובלע שלוק מכוס חלב זריז והפר את השקט שנוצר. "לפחות יש לנו כיוון. אצל הפיות והקנטאורים יש לרוב מערות, לא?" אמר וזז במקומו כדי להעיר את רגליו וידיו שכנראה נרדמו והנהנו בהסכמה. כולנו ידענו שכשהפיות הקטנות עשו את טקס הזהירה שלהן, הן ירדו למערות העמוקות, כדי שלא להפריע לשאר היצורים וככה להרוג אותם בטעות, כולל אנחנו, בני האדם.

"לא, רגע" אמה אמרה ומבטאה הגרמני בלט, כמו תמיד כשהייתה עם רגש גדול. נלחצתי עקב כך. אמה תמיד רגועה. אם היא לחוצה.... טוב, זאת סיבה טובה להיות בלחץ גם אני. "מה עשינו במערות האלו בחלום, אוולין?" שאלה. "ראיתי מפתחות בודדים," מלמלתי בקול צרוד. כולם עצרו את נשימתם. "והם זהרו." הוספתי והנחתי את המזלג שלי כי סיימתי לאכול והסתכלתי על האופק, שהיה יער מרוחק מולי. "את חושבת שבגלל הפיות?" ג'ון שאל ודיבר סוף סוף. "אני לא יודעת," הודיתי בכנות ואמה נראתה מאוכזבת. "רק ראיתי את המפתחות וזוהר." מלמלתי, כשאני נבוכה מכל המבטים. "זה כאב?" מישל הנבון שאל. כולם ידעו שהזוהר של הפיות כואב ושבסוף הוא גם הורג אם לא מטפלים בזה בזמן. הנדתי בראשי ומישל בטח היה נושם בהקלה אם לא היה פוחד להקיא מפחד מהמסע. הוא נראה ירקרק, וכשהסתכלתי עליו הרגשתי שיש לו גם סחרחורת. מיהרתי לצאת מזה. "אז זה המפתחות," ג'ון אמר בקול מלא תקווה והחזיר אותי למציאות לשמחתי. "חייבים להגיד את זה לכולם." הסמקתי. מישל היה די חמוד. אמה שילבה ידיים והסתכלה לאופק, שהיה נוף מאוד יפה של ים כשהוא שלו בבוקר. "ולהבהיל את כל המחנה?" רטנה הגרמנייה הצעירה. "זה לא שאנחנו לא מבוהלים," מישל השיב לה בחכמה. אמה גלגלה עיניים כחולות בתגובה וחזרתי לאכול כשהאוכל מרגיע אותי סוף –סוף מסלט האבוקדו שלי ומהלחם. ג'ון הסתכל על הלחם שלי בעצב. ידעתי שהוא אלרגי לגלוטן. לו היה לחם מיוחד שדאגו שיהיה לו. לחם עם קמח רגיל עשה לג'ון כאב בטן נוראי. גילינו את זה על בשרנו באחד הלילות הראשונים. ואז אני השתמשתי לראשונה בכוחותיי באופן מודע... "אבל חבורה מבוהלת של נערים לא משתווה לחבורה מבוהלת של מבוגרים, מישל." אמה רטנה והעירה אותי מהזכרונות, ששוב עשו לי בחילה וגרמו לי להפסיק לאכול ולשתות מים ולאחר מכן לבהות בשמיים, איפה שלא הייתה שמש בכל אופן. "אם נגיד את זה למבוגרים, הם יגידו לנו מיד ללכת למסע. צריך לחכות קודם לנערה." אמרה והסתכלה על ג'ון וראיתי שהיא מסמיקה קלות. ג'ון התחמק מעיניה בתורו. הרמתי גבה בלב. "נכון." משדר - החלומות אמר בשקט. נזכרתי איך הם הגו את התוכנית שלהם;בטיול לילי. יכול להיות שג'ון ואמה מסתירים מאיתנו משהו? נשכבתי על הגב על המפה הוורודה כמסטיק ועצמתי עיניים לכל המחשבות. די. תנו לישון. מישל נשף אוויר בינתיים לידי ונשען לאחור על שתי ידיו ובהה במחנה במעגלים בראשו כמו ינשוף בצורת בן אדם כשפקחתי שוב את עיניי. הצלחתי לחייך למחשבה והנחתי את גביע הגלידה שלי, שכבר עשה לי בחילה בגלל כל הדברים שהיו לפנינו שהיינו צריכים לעשות והמחשבות שהיו לי לא עזרו. "אז מתי מתחילים?" שאלתי כשנראה שאף אחד לא מסוגל לדבר יותר. ג'ון הסתכל עליי וחייך. "הלילה." אמר. עיניו נצצו. "בואו לאוהל שלי ושל מישל בשעה עשר בערב בדיוק."