בזמן שהם דיברו וקראו, התרחקתי מהם. לא הייתי מסוגלת להיות שם באופן פיזי ונפשי גם יחד. הם עצמם היו שקועים כל כך ביומן ובאדל, שהם לא שמו לב שהלכתי. מה שגרם לי לשים לב שפרפרי הענק חוזרים. היססתי. ללכת אחריהם? להישאר כאן? הסתכלתי על חבריי בהיסוס. אמיליה נראתה אומללה כחתולה ואור ויערה היו שקועים בעצמם. זה גרם לי לכעוס. תמיד אהיה זאת שבצד. הם אפילו לא הסתכלו עליי או התעניינו בי. החלטתי עקב כך לעקוב אחרי הפרפרים. כן, זה נשמע קיטשי ודוחה וזה גם היה בדיוק ככה. זה היה דוחה כי הפרפרים הענקים, שהיו יפים אמנם, אבל הם לא הפסיקו לפלוט פה ושם חומר ירוק, שהתרחקתי ממנו כמיטב יכולתי כשנפל ארצה. כנראה מהפליטה של החומר הירוק מהפרפרים יוצאת המחלה הירקית של אור ושל שאר הרגשניים, חשבתי בכבדות בזמן שהלכתי. הסתכלתי מידי פעם לשמיים, כדי לראות אם אני עדיין בעקבותיהם, או אולי יותר נכון, כנפיהם, ואז חזרתי להסתכל על הדרך כדי לא ליפול וחוזר חלילה. כשרגליי התחילו לכאוב מרוב הליכה חשבתי בגעגועים על הכרכרה שלנו. מעבר לכך שלא הייתי צריכה ללכת איתה ושהיא הייתה מהירה מאוד, היה בה ממש בית מלון קטן. התגעגעתי למזרון ה'גבינה' שלי, לתיק שלי, ובעיקר לאספקת הסנדוויצ'ים הבלתי נגמרת באופן קסום בזכות הקסם של הכרכרה. ובעיקר התגעגעתי לכך שכולנו היינו ביחד. לא ידעתי איפה 'כוח השינויי' מלבד אמיליה, ודאגתי לשינויי הצורה של אמיליה. היא נתקעה כחתולה. לבסוף עשיתי הפסקה אומללה והתיישבתי לנוח, כשאני חושבת בצער גדול על הסוסים שנראו באותו רגע בעיניי כחמודים ונלהבים שלא היו איתי. ואז שמעתי רפרוף כנפיים גדול. זה מיד גרם לי לקום בבטן מתהפכת ולרוץ קדימה בבהלה.

רצתי ורצתי, ופתאום הבנתי שאין לי מושג איפה אני. נעצרתי, כשפקדתי על עצמי לעצור, בלב דופק. לא הסתכלתי אחורה ובחנתי את הסביבה. נראה שהגעתי לפתח של יער. יער? יש בישראל יערות יפים כאלה? בעודי מקמטת את המצח למחשבה שמעתי קול דהירה. נרתעתי אחורה בבטן שחזרה להתהפך ואז ראיתי... אויי. הבטן שלי התכווצה מהלם. קנטאור. היה לו גוף צהבהב, שיער שחור ארוך והוא היה חצי בן אדם וחצי סוס. כאן העיניים שלי השחירו והתעלפתי. התעוררתי מנומנמת וכשאני מרגישה הרבה יותר טוב על מה שנראה כמו ספה ישנה נמוכה מאוד בצבע חרדל, אבל לא ספה קשה מידי, ככה שלא כאב לי הגב מלשכב עליה. "סלחי לי," אמר קול של בן והושיט לי תה חם בעוד העולם מסתחרר בזמן שהלך והתמקד לי והבחילה שהייתה לי נעלמת לאט לאט. "אבל הייתי חייב לטפל בך. את לא נראית משהו. כעת חזרת להיות בריאה, ככה שאין סיבה לדאגה. שתי." הוא אמר בחיוך והושיט לי יד עם כוס תה שעלו ממנה אדים. בהיתי בו במצח מקומט. לא היה לי נעים לייבש אותו עם התה, והוא נשמע נחמד כל כך, אבל משהו אמר לי לבחון אותו לפני שאני בוטחת בו בלב שלם. הוא נשמע כמו בן אדם רגיל. אבל ראיתי את רגלי הסוס שלו, ולא יכולתי להתיק את עיניי מהן בזמן שהתיישבתי בהישענות על משענת הספה ושתיתי בלגימות זהירות וקטנות את התה שלבסוף לקחתי בזמן שהתיישבתי, בתודה. זה חימם אותי והצבע חזר לפניי. "מי אתה?" שאלתי. "איפה אני?" הוספתי. הוא חייך אליי חיוך ידידותי כל כך שהתחלתי להירגע ולחייך, אבל משהו בעיניו הצהבהבות(כן. צהבהבות. לעולם הקסם לא היה גבול להדהמות.) המשיך להזהיר אותי שלא אהיה כל כך חשופה בפניו בכל המובנים. "אליאס. נעים מאוד. אך רוב..." הוא השתתק כנזכר במשהו. "אך רוב חבריי קוראים לי אלי." הוא מיהר לחזור לדבר, נבוך. "אז מה, אלי" אמרתי והוא קרץ לי. "תודה שטיפלת בי. באמת. אני קים. רוב החברים שלי קוראים לי קים. איפה אנחנו?" שאלתי. האמת שרציתי לשאול 'איפה אני', אבל זה נראה לי לא מנומס, בהתחשב בזה שהוא הרגע בכל זאת הציל את חיי. שמתי לב שהפרפרים נעלמו. קשת הייתה מונחת על הספה מולי, והיא נראתה כאילו השתמשו בה ממש לפני כמה דקות. כנראה הצבע הסגול שנצנץ בקצה החיצים המשומשים הבהיר לי את זה. השתדלתי לא להסתכל על כלי הנשק אלא להישיר מבט לאליאס. הוא נשם עמוק בזמן שהחזיק בתה שלו ובעוגיית ווניל ביד אחרת. כמעט ביקשתי גם עוגייה בהתלהבות, כי גוועתי ברעב, עד שנזכרתי שעדיף לא לאכול מזרים. תיארתי לעצמי שהחוק תקף לגם אם הזר הוא קנטאור מהמם ואצילי. "אנחנו ביער שבו, לפי האגדה, שוכן הארמון של אמילי ושגיא" אליאס אמר וקפאתי במקומי, מתעוררת מהרחמים העצמיים על עקב כך שעדיף לי לא לקחת עוגייה. "מ...מה?" שאלתי בפה משותק. אליאס הרים לי גבה. "קרה משהו?" הוא שאל. קולו נשמע מביע דאגה. אבל זיהיתי עוד משהו...ערמומיות? הרטבתי את השפתיים וניסיתי לא להראות לו שאני רועדת כולי. "לא," חרחרתי. "רק...איפה אומרים בדיוק שהארמון?" שאלתי בכל השלווה שהצלחתי לגייס וחייכתי בנימוס. הארמון היה התקווה היחידה שלי למצוא אולי את חבריי משני הצורה. אליאס הרים גבה שוב בזמן שהנחתי את התה על השולחן הרעוע למראה והשתדלתי לא להסתכל על קופסת העוגיות. "שם." הוא הצביע דרומה. "מדוע את שואלת?" הוא שאל בחשדנות. חייכתי בהקלה. לרגע פחדתי שהאגדות על הארמון לא ציינו איפה הוא. יוגב, תולע הספרים, בטח היה נותן לי נקודה כרגע. "סתם מסקרנות," אמרתי וקדחתי בראשי בניסיון להיזכר בכל מה ש...(ליבי נצבט) אדל סיפר לנו מהיומן של שגיא כרגע. "כלומר, מי היו בדיוק אמילי ושגיא? רגשניים כמוני?" שאלתי בקול הכי צמא לתשובות שהצלחתי. אליאס נראה מהורהר. "קראת את היומן של שגיא? את רגשנית?" הוא שאל אותי. נראה היה שהיו לו שאלות אליי לא פחות משלי היו אליו. הנהנתי.

" 'כן' על הכל." אמרתי בחיוך והוא חייך לרגע ואז חזר להיות רציני. "טוב, אמילי ושגיא היו רגשניים בעצמם. הארמון שלהם היה גם ביתם. הם אימנו בו רגשניים שהיו בתחילת דרכם בכוחותיהם. האגדות מציינות שיש בשטח הארמון גם מפל מיוחד, שאם נוגעים בו מקבלים תכונות מיוחדות נוספות. אני לא יודע. זה נשמע..." "הזויי," הצעתי לו כשראיתי שהוא נתקע רק עם מילים לא מנומסות. הוא הנהן אליי וראיתי שהוא מבליע חיוך. "הזויי. הארמון...ובכן, גם הארמון מיוחד. הוא אמור להחזיק לנצח אם מטפלים בו בקסם. הארמון הוא גם אוצר, כיוצא מכך." "למה הוא אוצר?" שאלתי בשארית שלוות הנפש שעוד הייתה לי. אליאס הסתכל עליי בזהירות אבל לא אמר דבר. הוא המשיך להסביר;

"טוב, אם רגשן מודרני אכן ימצא ארמון עם מפל כזה... זה יוכיח שהכל לא רק...הזויי." אליאס אמר. "ואטלנטיס, מקום האימונים של היום עלולה להינטש. וודאי שמעת על הקרב בחורשת פרמליט שהתרחש בשנת אלף תשע מאות שמונים וחמש." הנהנתי, כשאני מתאפקת בכל כוחי לא לפרוץ בבכי על אדל ומוחה דמעה כשאלי לא מסתכל עליי אחרי שהנהנתי. "טוב, מישהו בשם אדל כריסטיאן – " אליאס התחיל להגיד, אבל קמתי בבת אחת. "תודה על התה. ועל כך שריפאת אותי." אמרתי בקול רובוטי. אליאס התבלבל לחלוטין והנהן. "בבקשה. ובשמחה רבה. קים." הוא אמר בקול מבולבל גם הוא. לחצנו ידיים, חייכתי אליו ואז רצתי דרומה בכל כוחי, מתעלמת מהעייפות של רגליי, לארמון של אמילי ושגיא, לכוח השינויי.