ליבי דפק בבהלה שהתאמצתי כמיטב יכולתי לא להראות, בוודאי בחוסר הצלחה, כי זה מה שקורה בדרך כלל עם רגשות. האחרים פחדו רק מהאנשים שרצו את התיליונים. אני גם ידעתי שמשהו נורא עומד לקרות. לא ידעתי מתי או איך, אבל ידעתי שזה קרוב מאוד. רציתי לבכות ולהתכווץ לכדור בכל פעם כשהסתכלתי על אחד מחבריי. כן, בזמן הקצר הזה, הם הפכו לחבריי, שאלוהים יעזור לי. תחושה חלולה במיוחד חלפה בי כשהסתכלתי לכיוון התיק של אדל – כאילו שעכשיו קמתי משינה ארוכה מאוד ופספסתי את מרבית היום באופן מעצבן. חשבתי על זואי, אמא שלי, על מה שהיא אמרה על זה שיש בינינו 'קשר חלומי'. הייתה לי הרגשה שאני מתחילה להבין מה זה אומר, וממש לא אהבתי את זה. "רוצו!" אור שאג כל הזמן לסוסי הרפאים המלחיצים, אך החמודים באופן מוזר תוך כדי. היה חמוד איך שהם רצו בהתלהבות כדי להציל אותנו כשבקושי אמרנו להם מצידנו שלום או נתנו להם קש. "רוצו, רוצו, רוצו!" יערה נגעה בבהלה בכתף של אור. התיליון הזהוב שלה בצורת עץ הבהיק באור השמש. ובדיוק בזמן הזה הם בחרו להתנשק. גלגלתי עיניים ולא הסתכלתי, אבל אדל נראה מיוסר לידי עכשיו, מסיבה שלא הבנתי. הוא טלטל את ראשו והוציא את היומן שלו. "לא," פלטתי. הוא הסתכל עליי מטושטש. התפתלתי באי נחת והצבעתי ביד רועדת על היומן. "משהו...גרוע עומד לקרות – " התחלתי להגיד, בדיוק כששמענו בום גדול והכרכרה הוסתה מדרכה. הסוסים צהלו בקול מחריד ואני עפתי לדשא. ולעוף זה לא אחד מכוחות העל שקיבלתי בכל המסע הזה, כידוע. אז התרסקתי בצורה רצינית.

כשהתאוששתי, בערך, הסתכלתי מטושטשת. הייתי על דשא קריר ונעים, כזה שהיה ברור שהושקה לא מזמן, אבל לא היה איתי אף אחד מחבריי, אפילו לא התיק שלי. הבטן שלי קפאה. להישאר לבד היה הפחד הכי גדול שלי מאז ומעולם. אני מניחה שזה קשור לעובדה שאמא שלי נטשה אותי בהיותי תינוקת, אבל עדיין. תמיד עשיתי את עצמי אמיצה כדי להשיג חברים. לקחו לי שנים ארוכות למצוא חברים אמיתיים. רק בכיתה י מצאתי אותם לבסוף. "את לא לבד, קים" שמעתי קול עדין של בת מאחוריי לפתע. הסתובבתי בקול תקוע מפחד, כדי לגלות את זואי מאחוריי, מחייכת חיוך גאה. היום היא לבשה שמלה ירוקה ושערה החום החלק כמו שלי היה פזור. עיניה נצצו. "אמא." אמרתי בצרידות ועברתי לישיבה מזרחית מולה. זואי הנהנה. הציפורים מעליי צייצו בשמחה, כמו ביחד איתי. "את אף פעם לא לבד, קים. הדבר תלויי בך, כמובן. אך כך או כך, את אף פעם לא לבד. אני רוצה שתדעי זאת. את שומעת אותי?" היא אמרה. הנהנתי, נבוכה כולי. "איפה החברים שלי?" שאלתי. זה הוציא ממני עוד שאלות. "מי את? מה את? מה אני? מה זה 'קשר חלומי?' למה אני יודעת ש - ..." הקול שלי נתקע באופן לא אופייני לי. זואי התקרבה אליי בהיסוס ונגעה לי בכתף. "דרכך לא תהיה קלה," היא הזהירה אותי. "בקשר לשאלות שלך... אני חוזה. לכן גם את." היא אמרה ברוך. הסמקתי. "מה זה אומר?" שאלתי בלחש. "פשוטו כמשמעו, שאת יודעת את העתיד לגבי כל הדברים" זואי אמרה. הסתכלתי עליה בחשש בעיניים מעורפלות. העיניים שלה היו עצובות. "מה עומד לקרות...אמא?" שאלתי בלב דופק. היא חייכה, ועכשיו ראיתי כמה היא דומה לי. היה לנו אותו החיוך שבטוח בעצמו בצורה מופרזת. "תגלי בקרוב. אבל רק את תוכלי להרגיע אותם." היא אמרה. זה הזכיר לי את החלום שלי, זה שחלמתי שנה רצוף. רק איתך הם יוכלו לנצח את האוייב. "את הזהרת אותי," אמרתי בפה יבש מפחד וחרדה. גם אני חוזה. אמא הנהנה ונשכה שפתיים. "כמובן. ועכשיו עלייך ללכת." היא אמרה, ליטפה לי את פניי ונעלמה. עמדתי המומה עוד כמה שניות בשקט במקומי, ואז התחלתי לחפש את חבריי.

הערת הכותבת:

אאעאעע הפרקים הכיפים לכתיבה מתחילים

אני רק מזהירה שאני חוזרת כנראה בקרוב לשירות לאומי אז הם יעלו לאט יותר כנראה בקרוב...(עוד לא מצאנו לי מקום שירות אבל הרכזת שלי אמורה לבוא אליי בקרוב הבייתה ונדבר..)