הארמון היה ישן, מרובה חדרים ועתיק ומלא צמחים והנחתי שגם חרקים בגלל זה. בחילה הגיעה אליי. "בטוח שזה הארמון?" שאלתי בסלידה. אדל הנהן והתחיל ללכת אליו עם הספר-יומן של השגיא ההוא. הלכנו והסתכלתי על היער. הוא היה חשוך, כמו איך שחבריי תיארו אותו, מלא עלים על האדמה ולח מאוד, כאילו שיורד בו כל הזמן גשם. שמחתי שבישראל חורף לפתע. אבל הלחות הזאת גם הדאיגה אותי מאוד, כי לא ידעתי אם הבניין יוכל להחזיק אותנו אחרי מאות שנים שלא שיפצו אותו וירד עליו גשם בכל המאה שנים האלה שהוא היה נטוש. לבסוף הגענו לדלת, שבעבר בטח הייתה מפוארת מאוד. היא הייתה גדולה ומעץ ועם ידיות שחורות, כמו בסרטים של יוגב, אני בטוחה. אדל דפק עם הידיות בזהירות והן נפלו. "יופי," מלמלתי ורצתי קדימה ופתחתי אותן בתנופה. "ככה עושים את זה" אמרתי. אדל בלע רוק והנהן. נכנסנו לארמון, ומיד קפאנו. הוא היה מפואר גם מבפנים – הוא אכן היה מלא חדרים, שטיחים ישנים שהיו מלאים אבק ודברים שלא רציתי לדעת מהם. "ואוו" הצלחתי להגיד ויערה הנהנה. "יש כאן הרבה טבע. הוא לוחש לי." היא אמרה במבוכה. "לוחש לך?" ליאן שאלה ויערה הנהנה שוב והחזיקה חזק בתיליון עץ הזהב שלה. צמצמתי עיניים וראיתי שכתוב עליו 'עץ החיים'. שם מעניין. ואז הסתחררתי, כי הבנתי שיש לנו בעצם שישה תיליונים. מה זה אומר? זה אמור להיות ככה אם הם רק חמישה משני צורה? או שיערה קשורה אכשהו למדהימים ההם של אמיליה?

הסתכלתי על אור בתקווה להסבר מה קורה פה. "טוב, אז זה הבית" אור אמר ונראה נבוך מכך שהוא לא יודע כלום, לשם שינויי, על משהו מעולם הרגשניים. "אני חושב שכדאי ש -" הוא הפסיק לדבר בבת אחת, בגלל ששמענו קול של מים זורמים, קול חזק מאוד שלהם מקרוב מאוד. הסתכלתי בחשש על תקרת הבית, שהיה קר גם בפנים בגלל הלחות. התקרה נראתה בסדר יחסית, העמודים תמכו בה עדיין, אבל הייתה לי הרגשה רעה כזאת שאם הבית היה יכול לדבר הוא היה קורא לאמבולנס. "אנחנו אמורים להיות פה" אדל אמר לפתע והקפיץ אותי בבהלה. הוא פתח שוב במהירות את היומן של השגיא וקרא. "אומרים פה שאם שומעים מים בארמון, אז אתה אמור להיות בו, כי זה כאילו אישור בשבילך." בלעתי רוק. "אז כדאי שנלך לחפש את מקור המים, לא?" אמרתי בלחש לא אופייני לי. הארמון הזה באמת הפחיד אותי – אכשהו ידעתי שמשהו נורא הולך לקרות, ובקרוב. מאוד. ושאני היחידה שיודעת על זה. "כן," יוגב הסכים איתי. "כלומר, בספרים ובסרטים....זה תמיד ככה." הוא אמר, נבוך. ליאן גלגלה עיניים. "מספיק כבר עם הספרים והסרטים שלך. כאן זה החיים שלנו, אתה לא מבין? אבל אני חושבת שקים צודקת. אנחנו צריכים ללכת לשם." היא אמרה והתנשפה. יוגב החמיץ פנים והסתכל עליי. "להזכירך, בזכות הספרים והסרטים שלי, את יודעת מה זה אומר 'אפקט הפרפר'. " הוא רטן והתקרב אליי, מתרחק מליאן. ליאן נשפה אוויר. "שיהיה." היא אמרה והלכה לאמיליה. "כן, כדאי שנתחיל ללכת" יערה אמרה, עדיין מחזיקה בתיליון שלה, אבל הפעם היא נראתה מהורהרת. "ואני חושבת שכדאי שאני אהיה זאת שאלך למים." "למה?" איזבל שאלה בחוסר הבנה.

"כי המקום הזה מלא טבע, בכל מקום" יערה הסבירה. "ואני אוכל לתקשר איתו." הנהנו בהסכמה. יערה חייכה בהיסוס. "ואני גם מרגישה איפה המים. אני אוכל למצוא אותם. תישארו כאן אבל ואל תזוזו. אני תכף יחזור." לא, חשבתי בחרדה. את לא. אבל נאלצתי להנהן עם כל האחרים בחוסר אונים בגלל אפקט הפרפר.