ישבתי קשורה על כיסא וכעסתי על עצמי, על איך נתתי לסקרנות שלי להוביל אותי לכאן. למה ראיתי אז שוב את האישה מהחלום שלי והלכתי אחריה כמו טיפשה? למה נטשתי את החברים שלי ככה? כששמעתי אותם חוזרים. הרמתי את הראש במטושטש וראיתי את...אדל? הם קשרו אותו לידי אחרי שמישהו הביא עוד כיסא. תהיתי בעצב למה אדל לא נאבק להימלט, ואז ראיתי שהוא מעולף. "לא הייתי מנסה להשתחרר במקומכם" אמר אחד בזמן ששיחק עם הנשק הקסום שלו מולינו. זה נראה כמו רובה, אבל ידעתי שזה בטח ממש לא רובה רגיל. כי למה שאנשים כמונו ישתמשי בנשק חם אנושי נורמלי? "יש לנו תגבורת כאן. אתם לא לבד. צ'או." והם יצאו אחרי שקשרו את אדל המעולף. "היי," לחשתי בהבזק של רעיון, כי זכרתי שכשמעולפים או כשאדם צמח לדבר איתו זה עוזר, כשהם יצאו ונעלו את הדלת מברזל. "תתעורר כבר. אדל. זאת קים." זה לא עבד ונאנחתי בייאוש. הוא מרפא, נכון? הוא יתעורר מהר יותר ממי שלא, נכון? אבל הוא המשיך להיות מעולף ואני בינתיים סקרתי את החדר. הוא היה ריק, מלבד שולחן עץ שהיה ליד אחד הקירות הלבנים הישנים ושהיו מלאים בגרפיטי בן מאות שנים בכל מיני שפות. היה פה גם מזגן חדש שפעל בצורה נעימה. תהיתי למה הם רכשו אותו, ואז חשבתי שהם לא רוצים לשלם עלינו טיפול רפואי ושהם מסתתרים. חשבתי על המזגן. אדל בטוח יתעורר ממנו, נכון? ניסיתי להשתחרר שוב, ללא הצלחה. שוב כאבו לי הידיים מהחבלים וקיללתי את עצמי על זה שניסיתי. אולם אז החבלים הירפו ממני. רעדתי והסתכלתי אחורה בפחד. משום מה לא הופתעתי לגלות שם את האישה מהחלום שלי. עדיין היה לה שיער חום כמו שלי ושמלה יפה. היא הלכה ונצמדתי לאדל בלב דופק, תוהה מתי היא תרחף. היא חייכה אליי בעצב ונגעה לי במצח. "קים. חלק מהחבורה של כוח השינויי. נחטפה בשל היותה קשורה אליי בקשר חלומי." "ע..ע...עברית, בבקשה?" גמגמתי בפחד. הבנתי ולא הבנתי בו זמנית את מה שהיא אמרה. אכשהו היא יודעת על החלום שלי עליה. אבל מה זה כוח השינויי? ואיך אני קשורה אליה?

היא לא חייכה בעקבות הבדיחה, וזה היה מלחיץ. היא נקשה באצבעותיה ואדל הרים מבט מטושטש ולא מודע למה שקורה סביבו. "קים" האישה אמרה שוב. הלב שלי נעצר כשהבנתי שאכשהו היא העירה את אדל. "אני זואי. אני שומרת עלייך מרחוק. ועכשיו גם עליכם. אבל בעיקר עלייך. את צריכה ללכת מכאן חזרה לחברייך ולספר להם את מה שאני אומרת לך עכשיו." "ר...רגע" אמרתי ובלעתי רוק. "מה זה אומר קשר חלומי?" שאלתי. "ואיך את קשורה אליי?" מיהרתי להוסיף בזמן שהיא הוציאה משהו מהכיס הגדול של השמלה. זה נראה כמו חמישה תליונים בכל מיני צורות וצבעים. הסתכלתי עליהם בחשדנות. "תני אותם למשני הצורה שאת מכירה. השאר יתבררו בקרוב. שני משני הצורה הנוספים כבר קרובים אליכם מאוד. אל תפחדו מהם. להתראות, קים." היא נקשה באצבעות והדלת של המרתף נעלמה, וגם היא. קפאתי ואז הכעס חזר והעיר אותי. "היי!" צעקתי בעוד התליונים מופיעים בידיי. "זואי! את לא יכולה להגיד לי דברים כאלה ואז פשוט ללכת!" "ק..קים?" אדל התעורר ואמר במעורפל. "כאן היית כל הזמן הזה? מה קרה פה? מי זאת זואי? למה צעקת ככה?" הוא שאל אותי. התנשפתי כדי להירגע ושמתי את התיליונים בכיס השווצ'רט בית ספר הכחול כהה שלי. "בוא" אמרתי לו בזמן שהוא שפשף עיניים למראה התליונים. "אנחנו צריכים לחזור לחבורת כוח השינויי."