התהפכתי במיטתי בחוסר מנוח, שיערי החום החלק הכהה נמעך ושמיכת הפוך שלי כמעט נופלת לריצפה בחוסר אונים: "את מיוחדת" אמרה האישה בחלומי באהבה אליי. היה לה שיער בצבע חום בדיוק כמו שלי היה, שמלה ארוכה בצבע תכלת, בדיוק בסגנון שאני אוהבת. אה, והיא ריחפה כמה סנטימטרים מעל האדמה- אבל בחלום משום מה התעלמתי מזה כאילו שזה נורמלי לגמרי. הסתכלתי עליה במבט אטום, למרות שאם זה היה קורה במציאות, (וזה עוד חלק משונה- ידעתי שאני חולמת וזה לא הפתיע אותי.). בחלום הייתי בבית שלי- ליד הטלוויזיה ומול הספה, כשהטלוויזיה מופעלת על בובספוג: האישה הפריעה לי לראות ובגלל זה הייתי אטומה לכל מידע חדש וזר. האישה המשיכה לדבר, כשהיא מתעלמת מהמבט שלי: "את שונה. בקטע טוב. רק איתך הם יוכלו לנצח את האוייב." התעוררתי בהתנשפות במיטה שלי והחזרתי את השמיכה במאמץ למיטה והשתקתי את השעון המעורר בפלאפון שלי, שאמר לי שהגיעה השעה ללכת לבית ספר. שוב החלום הזה. חלמתי אותו כבר עוד מעט שנה שלמה, וזה לגמרי התחיל לעצבן אותי. היו לי מיליון שאלות בגללו כל הזמן אחרי שחלמתי, ואפילו לא אכלתי ארוחת בוקר עדיין: איזה אוייב? מה זאת אומרת "בקטע טוב?" מה הקטע הרע? מי האישה הזאת? למה היא מסתכלת עליי באהבה ככה? מי אלו הם? נשמתי עמוק כדי להרגיע את המחשבות קצת- זה עזר לאחרונה, וגם עכשיו לשמחתי. ישבתי ישיבה מזרחית ועשיתי מדיטציה בערך כחמש דקות כפי שלמדתי מהאינטרנט כהכנה לרגע הזה כדי להירגע ועצמתי עיניים. "קים? יש לך בית ספר! ובישראל חוק החינוך הוא חובה להזכירך עד שתיים עשרה שנים! לא תרצי שדווקא בשנה השתיים עשרה שלך יהיו לך הר של העדרויות!" אמא צעקה לי במטבח, שנייה לפני שהלכה בעצמה לעבודה. אוף. פתחתי את העיניים בניגוד לרצוני והסתכלתי בשעון שהיה לי על יד שמאל. השעה הייתה שבע ועשרה בבוקר. מה שאומר שאני ככה כבר עשר דקות ועוד עשרים דקות ההסעה תגיע, והנהג שונא כשמאחרים לו- על כן מיהרתי לזנק מהמיטה כנשוכת נחש, פתחתי עיניים ונחרתי בבוז בעודי מסדרת את המיטה לגמרי, חושבת כמה מחשבות לא טובות על שר החינוך וקמה ומתארגנת ליום החדש בהשלמה עם העניין. התארגנתי בשיא המהירות- אבל כך שעדיין אראה נורמלית ולא כאילו שרק קמתי. למדתי לעשות את זה ביום שהתחיל החלום. (או בלילה?) השאלות בעקבותיו לא איחרו לבוא: לא כמוני. את המדיטציה התחלתי לעשות כשזה הוציא אותי מדעתי. כשתליתי את התיק על הכתפיים וכבר הייתי מוכנה עם אוכל ומים והמערכת של היום בתוכו, עצרתי לרגע והסתכלתי על חדר הטלוויזיה והסלון בהיסוס ובלב דופק.

שום אישה מרחפת שמסתכלת עליי באהבה לא הייתה שם ולא ריחפה. הסלון נראה כרגיל- שום דבר לא נראה חריג. נשמתי עמוק ובהקלה- נראה לי. הלכתי לבית הספר, וכשחזרתי ראיתי טלוויזיה כרגיל בשיעמום. לאחר מכן החלטתי לטייל. לקחתי אוכל ומים ואת הפלאפון שלי וספר בתיק קטן ויצאתי. הלכתי בשיעמום, עד שנשענתי על בית. הסתכלתי עליו מטושטשת בגלל השמש החורפית. הוא היה לבן וקטן- לא נראה שגר בו מישהו כבר הרבה זמן. הסתכלתי עליו בעיניים מזוגגות, לפחות עד שראיתי את האישה מהחלום מסתכלת עליי מהחלון השבור שהיה מולי. קפאתי במקום והסתכלתי עליה באימה. היא בתורה חייכה אליי חיוך עצוב, הנהנה ונעלמה כשהיא מנופפת לי באהבה. היססתי, ואז החלטתי שאני חייבת להיכנס לבניין הזה- ויהי מה. נשמתי עמוק ונגעתי בדלת העתיקה, אבל להפתעתי היא לא נפלה כשפתחתי אותה- זה היה כאילו שעברתי מימד: מבפנים הכל היה עם כורסאות, שולחנות, מדרגות יפות ואפילו ספרייה. המוח שלי קפא. אוקיי, חשבתי. כנראה שעדיין לא התעוררתי באמת ושאני עדיין בחלום. הידקתי את האחיזה בידית הזהובה- והופתעתי לגלות שגם הדלת נעשתה יפה. החלטתי להסתלק מכאן. הסתובבתי, ושלושה נערים מבולבלים היו מולי: אחת עם שיער חום חלק ועיניים ירוקות: אחד עם עור כהה, אחת קטנה, שהסתכלה עליי בחשש. "אממ שלום?" אמרתי ובלעתי רוק בפחד. "סליחה שהתפרצתי ל...בית שלכם. אני חוזרת הבייתה." גמגמתי בגוף משותק והתחלתי ללכת, אלא שהנער עצר אותי בידו. קפאתי. מה הוא רוצה ממני? למה הנערות מחליפות מבטים מודאגים? "חכי. את רואה אותו. זה אומר שאת כמונו." אמר בקול רציני. הנערה הגדולה יחסית שנראתה בגילי הנהנה. "נכון. אולי את גם רגשנית." "לא" הנער כמו תיקן אותה. "היא בטוח רגשנית. היא רואה את הבית הזה כמו שהוא- אטלנטיס." הבטן שלי התהפכה והמוח שלי כאב. אטלנטיס? רואה? הם אכלו משהו מקולקל לארוחת הצהריים שלהם? "אה..."אמרתי בהיסוס והם ישר הסתכלו עליי, כאילו שאני איזה מוצג מרתק במוזיאון. נשמתי עמוק והסמקתי. "מה זה אומר אטלנטיס? ה אטלנטיס? רואה מה? מה זה רגשנית?" שאלתי במלמול והתכוננתי לרוץ מכאן כל עוד נפשי בי. הנערים האלה כנראה השתגעו. אטלנטיס? רואה? רואה מה? ראיתי בדיוק את מה שהם רואים. הבית הזה בולט מאוד. הוא נראה כמו מיצג במוזיאון יותר מהבית שלי- ועד היום לא חשבתי שדבר כזה אפשרי. בלתי אפשרי לפספס כאן משהו.

הנער הנהן אליי בזמן שנדרכתי בהכנה לריצה על נפשי. "כן. את רואה את הבית." נראה שהוא עוצר מעצמו להגיד עוד משהו- משהו אסור, כנראה. צמצמתי עיניים. "הוא נסתר מבני אנוש...סליחה, מרוב האנשים. ובוודאי קורים לך דברים משונים בחיים שלך." בהיתי בו. איך הוא יודע על האישה? הוא הנהן למבט שלי. רציתי שהוא יחייך קצת- הוא היה כל כך רציני ועם עיניים עצובות. "בואי. נסביר לך כמה דברים בפנים." והם פחות או יותר דחפו אותי פנימה והחמצתי פנים. אבל אז חשבתי שזה הסיכויי היחיד שלי לקבל תשובות על החלום שיש לי כבר שנה כמעט, ונאנחתי והתיישבתי איתם בכורסאות עור מפוארות בזמן שהנער סגר את הדלת ואז בא אלינו. הוא נראה בן חמש עשרה- הנערה הצעירה ביותר כאן נראתה בת ארבע עשרה: אבל הוא נראה...אין מילה אחרת להגיד את זה: מזמן אחר, ולא מהמאה העשרים ואחת. עקבתי אחריו במבטי והתכוננתי נפשית לשיחה ארוכה בזמן שהנערות סקרו אותי מלמעלה למטה שוב ושוב ואני בתורי התעלמתי מהן. הייתי עצבנית מכדי להתייחס. רציתי תשובות. הנער התיישב לבסוף מולינו וסוף סוף חייך, אבל עיניו החומות כהות נשארו עצובות. "קדימה. קודם כל, נעים מאוד: אני אדל. זאת שבגילך כאן היא יערה. ואמיליה. מי את? מה קורה לך בחיים שלך?" שאל. הייתה לי הרגשה שהוא לא מתכוון לשאלה אם הכל בסדר אצלי בבית מבחינה כלכלית ואם אני הולכת לבית הספר או לא. נשמתי עמוק והתכוננתי לדבר, אלא שלהפתעתי הפה שלי היה כמשותק והסמקתי והתכווצתי בחזרה. הם הסתכלו עליי בדאגה, ולמרות שפחדתי מהם, הם נראו דואגים לשלומי, ולא לרעתי. אולי זה ידהים אותכם, אבל למרות שאני חולמת על האישה כבר שנה שלמה עוד מעט- לא סיפרתי על זה אף פעם למישהו, ועכשיו זה היה לי מוזר פתאום כן לספר- ועוד לזרים שרק פגשתי. אבל משום מה, כשלפה שלי חזרה יכולת הדיבור, בטחתי בהם לגמרי כשסיפרתי על האישה המרחפת ולאט לאט נפתחתי ונרגעתי: הם נראו מבינים וכאלה שיודעים מה אני עוברת. עכשיו הם סיפרו לי מה זה המקום הזה: אטלנטיס- בית מחסה לאנשים עם יכולות על טבעיות. רק אנחנו רואים אותו ככה- האנשים הרגילים רואים חורבה. אבל הם הוטרדו כשסיפרתי להם על החלום ובלעתי רוק. "מה קרה?" שאלתי. אדל השעין את ראשו בידיו ונראה כמשלים עם משהו. הוא הסתכל על אמיליה בעיניים מזוגגות והיא הסתכלה עליו בשאלה.