נק' מבט: ליאן
הערת הכותבת:
לא נגמר לי המחסום אבל יש לי כמה פרקים שמוכנים כבר בראש אז החלטתי כן לכתוב אותם מהר בוורד ולהעלות כדי שאני אוכל להמשיך לחשוב על הסיפור בראש שקט אחר כך כי זה די הרבה פרקים. תהנו ותצביעו לי מהר כדי שאוכל להמשיך להעלותתתתתתתתתת
עשינו כבר חתיכת דרך בספר, כמו שאומרים כאן בווטפאד!(:(אני מתחילה לחבב אותו יותר מאת עיר הספרים, אני מודה)
עכשיו אנחנו בפרק 45.
תודה לכל מי שמגיב ומצביע, אתם מדהימים ואני מאוהבת בכם, ואני לא מגזימה כשאני אומרת שבלעדיכם הסיפור היה מוקפא כבר מזמן, אני מאלה שאין להם בעיה רק לדמיין, אז תודה לכם3>
הפרק
התעוררתי כדי לגלות את עצמי קשורה, ביער חשוך ומפחיד ליד הארמון ועם התיבה הנוצצת. טלטלתי את ראשי ועצמתי עיניים בחוזקה כמה פעמים בניסיון להעביר את הטשטוש שתקף אותי. לבסוף הרמתי מבט בזהירות ובחשש. ראיתי מיד שאמיליה לא הייתה איתנו, מסיבה שלא הבנתי. הקול הרך והצעיר שלה מיד בלט בהעדרותו והתנועות החתוליות העדינות עם הבגדים הוורודים העליזים שאיפיינו אותה. מלבדה, היינו רוב כוח השינויי כאן ממבט קצר שעשיתי. ליבי נעצר כשחשבתי שהמשפחה שלה היא זאת שהתחילה את המחלה, ושאולי יש קשר בין הדברים. החנקתי יבבה מביכה. אפילו שנראה שרק אני ערה, לא רציתי להודיע לאוייבים שלנו, מי או מה שהם לא היו, שהתעוררתי. בנוסף גם השתרר שקט מלחיץ ושמעתי כל מיני דברים גדולים הולכים בתוך היער, בצעדים שגרמו ללב שלי לפרפר בפחד. ניסיתי להשתחרר בפראות מהחבלים החומים החזקים שקשרו אותי, אבל אז מישהו קטן ממני לידי שם לי יד רועדת וקרה על הכתף וקפצתי בבהלה ובעטתי לו בבטן באינסטינג במחשבה שהאוייב הגיע. הוא נאנק וצעק. "איי! תקשיבי ליאן, רגשנית, אריה, מה שלא תיהיי, אין טעם. איזבל לא הצליחה להשתחרר כזאבה, ואף אחד מאיתנו לא הצליח להשתחרר כבן אדם. אז גם את לא תצליחי להשתחרר." הוא אמר לי במבט זועף ושפשף את היד שלו, שהייתה אדומה עכשיו מהנעל שלי. הלב שלי דפק בפחד ובהלה והתנשפתי מסוחררת מכך שקמתי מהר מידי ומיד ניסיתי להשתחרר וכאב לי כל הגוף מהחבלים עקב כך. הרמתי מבט מתנצל ומבוייש לנער הצעיר שישב לידי. ליבי נעצר כשהבחנתי שעיניו אדומות. מבטי מיהר להבחין בפרטים רגילים במראהו כדי להתנחם - השיער שלו שחור קצוץ לתספורת חץ. העור שלו היה בצבע שוקו. בגדים מודרנים אבל זנוחים מרוב שינה בארמון העתיק עד שמצאנו אותו בגלל שהוא ברח ממי שחטף את אמא שלו. נעליים שחורות. בר. הנער שהופך לעטלף והאחרון שיגיע בכוח השינויי. "סליחה," לחשתי בפנים אדומות מבושה כשקולי חזר אליי והנער הנהן בביטול כשהוא מסובב את ידיו באוויר. "איך הגענו לכאן?" שאלתי בלחש את בר, שהיה ער ובהה במעורפל באוויר כשהוא עדיין נאנק מידי פעם מהנעל שלי ואני מתכווצת באשמה, והיה היחיד שהיה ער או במצב לדבר. "גררו אותנו. היינו בכלל בחדר לפני שהיינו כאן." הוא השיב בקול סדוק. בלעתי רוק. "אה." מלמלתי. "חדר?" שאלתי אחרי זה כשנזכרתי שעכשיו אנחנו ביער בקול הצעדים המפחיד הבא של חיה ששמחתי שאני לא מצליחה לזהות. בר הנהן במטושטש ונשען בראשו על משענת הכיסא ועצם עיניים. "העבירו אותנו." אמר שוב. התנשפתי ואז נאנחתי בהבנה וצער. כעבור דקה וחצי באתי לגעת בתיליון שלי בלי משים מתוך הרגל אחר כך, ולפתע הבנתי שהוא לא שם. לא מצאתי את הלביאה שלי. "מה קרה?" שאלתי כמעט בצעקת פאניקה. עם התיליון הרגשתי שאני יכולה לעשות הכל ושהוא מקשר אותי לכוח השינויי. בלעדיו הרגשתי כאילו שאני הולכת מסוחררת על קורה מעל תיהום חשוכה וארוכה. בר שם לי יד על הכתף במבט עצוב ומנחם והסתכלתי עליו בתחנונים. עיניו הראו לי שגם הוא חווה את זה, למרות שהוא קיבל רק לאחרונה את תיליון העטלף השחור שלו. "כל התליונים של כולם נעלמו." הוא אמר בלחש. הלב שלי דפק וראשי עקצץ. "למה? פשוט ככה?" שאלתי בקול צרוד כשידי באה אל 'הצוואר - ללא - התיליון -' שלי וגורמת לגוש להתקע לי בגרון וללב שלי לדפוק בלחץ. "לא ממש," בר המשיך. " לקחו אותם." בהיתי בו. "מי?" לחשתי. "אנשים," בר השיב ומתח את הרגליים שלו באנחה וגם את ידיו באוויר. אלמלא החבלים שקשרו אותו לכיסא, היה אפשר לחשוב שהוא סתם נח מרוב שנראה שהוא מרגיש בבית. קינאתי בו קצת. הוא חיי תקופה מסויימת בארמון העתיק. מצד שני, אולי נוכל לנצל את זה אם נילחם ויהיה פה מאבק. תוכנית התחילה להתגבש בראשי והדחקתי אותה בינתיים. לא רציתי להלחיץ את חבריי, ובר נראה שליו לראשונה זה המון זמן. "עם חליפות." בר אמר עוד והעיר אותי מהירהוריי. שתקתי בהלם. "ולמה אמיליה לא פה?" שאלתי בתקווה שאני לא מסגירה יותר מידי. "אני חושבת שבגלל המשפחה שלה," איזבל אמרה מכיסא אחר, רחוק יותר נראה שהיא התעוררה בינתיים מהשיחה שלנו והקשיבה בעיניין. עיניה הוורודות זרחו בחושך. הנהנתי לאט. "אולי חוקרים אותה או משהו כרגע." היא המשיכה וסידרה לעצמה את השיער הכחול שחור לקוקו אסוף בגומייה אדומה ששלפה מכיס מכנסי הג'ינס שלה. הלב שלי נעצר ובר נתן לי יד. בבקשה שרק חוקרים אותה, התפללתי.
ואז, כשהרגשתי אני כבר שלווה יותר כי שאלותיי נענו פחות או יותר, וכבר התרגלתי בערך לכך שאני בלי הלביאה שלי, הסתכלתי מטושטשת על כולם ובחנתי את הסביבה בתקווה שאמצא משהו חד לחתוך איתו את החבלים תוך כדי בלי יותר מידי ציפיות, כי גם אם אמצא, היינו קשורים. היינו יוגב, שנמנם ומלמל משהו על הארי פוטר מתוך שינה וכמעט הצליח לגרום לי לחייך. כמעט. איזבל ישבה מולו ובהתה באוויר לידו, אבל הבחנתי שמידי פעם היא מסתכלת עליו בחשש. ובר ואני. זה הכל, ראיתי, וישבנו בכיסאות בית ספר כחולים וקשרו אותנו אליהם מעל המותניים ככה שהידיים והרגליים שלנו היו חופשיות. מתחתי אותם עכשיו במתיחות שתמיד מראים במטוס כשטסים כדי שהגוף לא יירדם. תהיתי איפה יערה, אדל, אמיליה, אור, וקים נמצאים. מה עובר עליהם כרגע? האם הם עדיין בורחים מהפרפרים ההם? בהיתי ביער, מקשיבה לליבי דופק בפחד שהתרגלתי לחוש כבר. מה נמצא ביער? יכול להיות שמגדרים אותנו? מי האנשים שחטפו והעבירו אותנו מהחדר ליער? ולמה לטרוח כל כך בשביל חמישה נערים, שבקושי מבינים את יכולת השינויי שלהם?
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top