קים להפתעתי הגיעה עם אדל כשהתעוררתי. איך זה קרה? יכול להיות שהיומן באמת פעל? חשבתי בהלם ונענעתי את אמיליה כדי להעיר אותה ויערה ואור התעוררו מהצעדים שלהם. אדל הסתכל על התיק שלו והחוויר כשראה את היומן שלו ליד אור, מחוץ לתיק. הבנתי אותו. מה שמשאיר אותו בחיים נמצא לעיני כולם, וגם הסודות שלו, ככה הנחתי. אור חייך במבוכה והושיט לו אותו. "מה הוא עושה איתכם?" אדל שאל בחרדה בלחש ובקול צרוד והחזיק את היומן שלו בכוח אחרי שקיבל אותו מאור. "לא קראנו בו" אור מיהר להגיד והנהנו לחיזוק דבריו. "הוא כתוב בצרפתית. אף אחד מאיתנו לא יודע צרפתית. וגם אם כן היינו יודעים, לא היינו קוראים. ככה שאתה מוגן הן מבחינת העתיד והן מבחינת העבר שלך. רק כתבנו באנגלית את השחרור שלך בדף החדש הבא שהיה." אדל צמצם את עיניו. "מה?" שאל. "כן, מה?" קים שאלה. "אני שחררתי אותו בעזרת האישה, זואי." היא אמרה באי נחת. בהיתי בה. "מי?" שאלתי בסקרנות. אור עבר במבטו בינינו וחייך חיוך חלוש. "יש לכולנו הרבה דברים לעדכן אחד את השני. שבו במעגל ונתחיל. קים, את תתחילי קודם את מה שקרה לכם ואז אנחנו." אמר. הנהנו בשתיקה והתיישבנו במעגל. הרגשתי נבוכה. זה היה כמו האסיפה המוזרה ביותר בעולם. אמיליה ויוגב ישבו לידי ויערה ליד אור שישב ליד קים ואדל. אור הנהן לבסוף וקים סיפרה לנו על זואי, שמסתבר שהיא האישה שהיא חלמה עליה כל הזמן הזה ושעכשיו היא גילתה שהיא אמיתית ושגם היא כנראה אימא שלה, ושהיא שחררה אותה ואת אדל ונתנה לכל אחד מאיתנו משני הצורה תיליון. הנשימה שלי נעצרה ולקחתי את שלי בשתיקה. הוא היה כתום ובצורת אריה. הסתכלתי על יוגב ואמיליה מטושטשת, ושלהם היה בצורת ינשוף וחתול-ואמיליה, ידעתי, הופכת לחתולה ויוגב לינשוף. השניים הנוספים היו בצורת זאב ועטלף. התבלבלתי. נראה שזה מה שהשניים שלא הכרנו עדיין הופכים אליהם. יוגב נראה מאוכזב. "אז אף אחד לא הופך לנחש." אמר. צחקתי צחוק מתוח. קים התיישבה וקיבלה סנדוויץ' מאור וגם אדל והם אכלו ושתו כדי להתאושש. "אז שיכתבתם את מה שקרה עכשיו?" אדל שאל בין ביסים ולגימות תה שהכנו מאוחר יותר אחרי שהקמנו אוהלים לשנת לילה ושאור סיפר את הצד שלנו בסיפור. "אני..." אור היסס. "אני לא בטוח. לא הזכרנו את האישה, אבל כן כתבנו את השחרור שלכם כמו שהוא קרה."

קים נראתה שקועה במחשבות. "אולי אמא שלי רק התעלמה מזה ועזרה לנו." הציעה. הנהנתי. "היא נשמעת נחמדה." אמרתי בעדינות. קים חייכה בהיסוס. "כן. אבל התליונים האלה. מה הם אמורים לעשות?" שאלה בלהט. הבנתי שזה כדי לשנות נושא ועזבתי את זה. בטח קשה להיות בלי אמא כל החיים ועכשיו לגלות אותה בצורה כזאת. "אני לא יודעת" אמרתי. "אולי יקרה משהו כשנתאחד כל המשני צורה?" אמיליה תהתה בקול. "אני מקווה" יוגב אמר. "אני לא רוצה לדעת שסתם קראתי ספרי הרפתקאות כל החיים." "כמו איזה ספרים למשל קראת?" אור שאל ויערה חייכה. יוגב נהיה נבוך. "אני לא מרבה לדבר על זה. אין הרבה תולעי ספרים בימינו. אבל....הארי פוטר, רובין הוד, כאלה." הוא אמר. אור הנהן בהבנה. "אז למה התכוונת שאולי יקרה משהו כשכל התיליונים יתאחדו עם כל המשני צורה?" יוגב שאל את אמיליה בזמן שהוציא שק שינה. הבנו את הרמז וכל אחד מאיתנו התחיל להתארגן ללילה ובזאת האסיפה הראשונה אי פעם של חבורת כוח השינויי נגמרה. חייכתי חיוך מר. "אני לא יודעת," אמיליה אמרה מהאוהל שלה. הלכתי אליו גם ובחנתי אותו. בכל אוהל היה מקום לשניים-לקחנו אותם מהכרכרה הקסומה שלנו. הוצאתי את השק שהיה בתיק שאני לקחתי והתכוננתי לשינה ליד אמיליה. "אולי נזהר" יוגב אמר בתקווה. אור צחק. "תקווה שלא." אמר בחיוך. הבנים ישנו ביחד והבנות ביחד. "והמחלה הזאת," אמיליה אמרה במתח כשכבר ה"מיטה" שלה הייתה מוכנה. "היא באמת מהמשפחה שלי? אם כן אז איך...איך זה קשור להכל?" הסתכלתי מהורהרת על תקרת האוהל שלנו. הוא היה גם קסום כמו הכרכרה, מסתבר, והיה בו מזגן, שירותים ומקלחת וכל מה שצריך. "צריך לחזור בזמן שלושים וחמש שנה אחורה" הרהרתי בקול. "וגם שנה וחצי אחורה." נאנחתי בייאוש. היו יותר מידי דברים שלא ידענו. אבל התאמצתי לא להראות את זה לאחרים. וגם, קצת פחדתי שהם יבואו לחיים האישיים שלי, לזמן שגיליתי שאני הופכת לאריה. זה היה יום רע. "ולגלות."אמרתי בתקווה מזוייפת. כי ידעתי שאי אפשר לעשות את זה. זה בלתי אפשרי לחזור בזמן מבחינה פיזיקלית. אמיליה הסתכלה עליי במתח. "אז מזל שאני כאן" יערה אמרה בחוץ בפתח האוהל שלי ושל אמיליה, וחייכה במתח, משחקת בתיליון עץ החיים. הסתכלתי עליה מטושטשת. אופס. נראה ששכחתי מה אני לרגע.