עברתי מלאת מחשבות ליד ספריית היומנים של כל רגשן כמעט שהיה פה אי פעם, מי שרצה לפרסם את היומן עם המקרים העל טבעיים שלו, בכל אופן. חיפשתי את היומן של אמא שלי, אבל לא מצאתי אותו. נראה שלא היה לה אומץ לפרסם אותו לעיני כל. שמחתי על כך. ואז חיפשתי את היומן של אבא שלי אהרון, אבל גם אותו לא מצאתי. טוב, אנחנו לא משפחה אמיצה במיוחד. חייכתי. שמחתי שארזתי את היומן של אמא שלי ואת היומן שלי גם הוא. קראתי בהם בכל הסוף שבוע עד שהעיניים שלי התעייפו או שהייתה ארוחה או אימון על טבעי או שהיה צריך לישון. ואז התחלתי ללמוד קטעים בעל פה. אמא שלי הייתה אמיצה, אבל רק בהרפתקאות שהיא עברה. ביום שבת פתחתי את המחברת שלי בשולחן הכתיבה שלי בעמוד האחרון שהפסקתי לכתוב, נדמה שלפני יובלות. הכל היה כל כך שונה אז. תיליון עץ החיים מזהב שלי נח קריר ונעים על הסוודר טורקיז שלי. קראתי מה הדבר האחרון שכתבתי ביומן המיוחד שלי: הוא עדיין היה מחברת וורודה עם מנעול כסוף שהחליד מרוב שנים ונהיה חום. יומני שלי, 'אני יערה ארנון מהיישוב צפת שבישראל. ואתה לא תאמין מה גיליתי היום! אמא סיפרה לי שהעל טבעי קיים. ואנחנו רגשניים טבעיים שיכולים לנסוע בזמן בעזרת תליון(האמת שזה כבר נמצא בתוכנו, אבל התיליון מוציא את זה החוצה בקלות יותר) ולשלוט בטבע. נכון שזה מדהים? להתראות, יומן שלי.'

הרהרתי במה שכתבתי בדצמבר אלפיים ותשע עשרה. עכשיו היה חודש פבואר. מסתבר שהזמן חולף אחרת בעולמות של הרגשניים. המשכתי לכתוב ביומן שלי, כשאני בהתחלה חושבת לכתוב בקצרה, אבל לאט לאט מתווספים עוד ועוד פרטים ואני נאלצת לכתוב את הכל. קראתי ליומן בחיוך על פניי 'כוח השינויי'. לבסוף סגרתי אותו בלב דופק מרוב מאמץ וידיים כואבות. אפילו היומן שלי נראה מותש מלקבל דיו וורודה מהעט הוורוד שלי. קירבתי את שניהם אל לבבי, חיבקתי אותם חזק ושמתי אותם חזרה בתיק שלי, ואז בעיניים שהתמלאו דמעות לפתע חשבתי על אדל, שבוודאי הרגיש ככה ליומן שלו. ורעיון מטורף עלה לי.