צמצמתי עיניים. "זה לא יכול להיות, נכון? הוא לא יכול למ..." הפסקתי לדבר כשאור הרים אליי מבט תוהה. ואז הוא הסתכל על היומן של אדל והרים אותו בהיסוס. אמיליה כחתולה שחורה נשפה עליי משום מה, כמגנה על היומן, אפילו שהוא היה כתוב בצרפתית ולא הבנו כלום ממנו. "ששש," מלמלתי לה ואז הלכתי לאור. "שנקרא?" שאלתי. "את מה שכתוב באנגלית." אור בלע רוק ואז הנהן באי רצון. "אבל זה רק מה שאנחנו כתבנו אית..." הוא הפסיק לדבר כשהגיע לדף מסויים משום מה. "מה קרה?" שאלתי בצרידות ובהרגשה לא טובה. אמיליה יללה וממש ניסתה לשרוט אותי עכשיו והנחתי אותה על הריצפה בפחד. "שקט, אמיליה" אור אמר. "אני לא יודע אם את מבינה אותי. אבל תפסיקי. אנחנו מנסים לעשות פה משהו חשוב. אני לא אקרא סודות של אדל, אני מבטיח." אמיליה נרגעה סוף סוף והיא הסתכלה עליו במבט לא ברור, כי היא הייתה חתולה, אז לא הבנתי את הבעות הפנים שלה, אם היו לה בכלל. "בינתיים תמשיכי לנסות לחזור להיות אמיליה כריסטי," הצעתי לה והיא הסתכלה עליי במבט שיכולתי להישבע שהוא תיעוב ואז התכרבלה לשבלול חתולי ועצמה עיניים על המדרכה. "תראי," אור אמר והצביע על חלק שהיה כתוב באנגלית ביומן של אדל ואמיליה זקפה אוזניים חדות. אור קרא את החלק בזהירות ואז חייך לאמיליה. "אין פה שום סוד. את הדברים החשובים אדל כתב בצרפתית." הוא אמר לה והיא ליקקה כפה קדמית בתגובה. צחקקתי קצת ואז אור החוויר משום מה. הסתכלתי עליו בתהייה. הוא הלך לאדל, רועד כולו. "יערה," הוא חרק ויבבתי. "מה קרה?" שאלתי כשאני לא רוצה לדעת את התשובה. אור הפך את אדל בזהירות על הגב. עיניו של אדל היו עצומות. הברט הצרפתי שלו היה מעוך ומלא אבק. אור בהה באדל ואז עצם עיניים ושם לאדל יד על המצח. הוא מיד לקח אותה חזרה. והבנתי בבת אחת. אני לא יודעת איך. ולא הייתי מסוגלת לראות את זה. התעלפתי. באמת שאשמח להיות היחידה שלא מתעלפת כאן מכל דבר קטן. הפעם לקח לי יותר זמן לחזור, כי...היינו בלי אדל, שהיה המרפא שלנו. לבסוף התעוררתי, שתיתי מים והתייפחנו מחובקים. נראה שאמיליה מבינה אכשהו מה קורה והיא הייתה שקטה מאוד והיא הסתכלה לאופק. דמעות חתוליות היו על פניה, מה שהקפיא לי את הבטן. לא ידעתי עד עכשיו שחתולים יכולים לבכות. אפילו שזה מטופש לחשוב ככה בכלל. הרי הם חיות כמונו. ברור שיהיו להם רגשות. לבסוף אור הלך ליומן של אדל שוב, שהיה זרוק מולו. הוא התחיל לסגור אותו, אלא שאז הוא כנראה נזכר במשהו. "הוא כתב לנו משהו" הוא אמר בקול מעובה מבכי. "רגע" אמרתי בקול קטן. אמיליה התכווצה לשבלול ועצמה עיניים. טוב, היא לא הבינה מה אמרנו. "אם הוא כותב ביומן אז כל מה שהוא כותב גם קורה...נכון?" אמרתי בהיסוס ועם זיעה קרה בגבי. אור הנהן ונהיה ירקרק. באתי אליו והוא נשען אליי ופתח את היומן. הוא קרא, ואמיליה מיד זקפה אוזניים, מה שגרם לי בלבול. היא מבינה אותנו, או שלא? 

אבל הייתי מרוכזת יותר במה שאור הקריא מהיומן. הוא הקריא בעברית, אחרי מאמץ קל לתרגם בראשו את הכתוב מאנגלית: "אני, אדל כריסטיאן, נולדתי בראשון במרץ אלף תשע מאות במאה העשרים. אני מודה כי שיניתי את פני הקרב ההוא ב'חורשת פרמליט ' לניצחון עבור הרגשניים בכדי שהאוייב לא ישיג את האוצר, ולא את הארמון של אטלנטיס ושגיא ואמילי, כדי שאף אחד לא יגלה אותם לעולם. תוך כדי כך הפכתי את עצמי בלי משים לבן אלמוות במובן מסויים, כי זאת תופעת הלוואי של שימוש בקסם תוך כדי כתיבה ביומן המיוחד שלך. אני ידעתי מה הסיכון. אך לא הייתי מוכן שיגלו את הארמון וישתמשו בו בצורה כזאת. חייתי כך עוד ככמעט מאה שנים, מאריך את גילי ומשנה אותו כל פעם כשאני כותב ביומן הזה. כך יצא שהגעתי לאלפיים ועשרים, עברתי אלפי מסעות ובסוף פגשתי בחבורת 'כוח השינויי' ובכך אימתתי את החשדות של עשרות אנשים. אני לא ידעתי עליהם עד אז אם הם אמיתיים או לא. נהרגתי...' היומן נשמט מידיו של אור בנקודה הזאת ולקחתי אותו מהמדרכה בעדינות. נשמתי עמוק והמשכתי לקרוא, למרות שהפה שלי נדמה כמשותק: " על ידי עצמי, כשהבנתי שאני אכן פושע בזה שהפכתי לבן אלמוות. זה לא בסדר להמשיך לחיות ככה, בצורה כזאת, לא טבעית. לכל החברים שלי, חדשים וגם הוותיקים, אני מצטער. אשמור עליכם תמיד מלמעלה. יוגב, אני מקווה שלמדת דבר או שניים על הרפתקאות ושעכשיו טוב לך. כוח השינויי, אני מקווה שתמשיכו להשתמש ביכולת שלכם בתבונה ולטובה. יערה, אור, אני מקווה שיהיה לכם טוב אחרי החתונה שלכם עם שני הילדים שלכם, המון הנכדים וכן הלאה. אני אוהב אותכם. תשמרו זה על זה. זאת הצוואה שלי. " סיימתי להקריא ועיניי דמעו מיד. גופי קפא במקום. אור חיבק אותי. "הוא נתן לנו התוודות לאטלנטיס." הוא אמר כעבור חמש דקות שקטות שבהן בכינו שוב. עכשיו שתינו מים ואכלנו. הנהנתי באומללות. "הוא הסגיר את עצמו." אמרתי בכבדות.