לפתע התיליון שלי התחמם בבת אחת ואז שוב התקרר, והכל קרה מאוד מהר. אנשים נוספים צעדו אלינו וגיחכו לפני שעילפו את כל חבורת 'כוח השינויי' שלנו במין רובים על טבעיים, שירו אליהם משהו בלתי נראה ואז החברים שלנו קרסו ונשארנו רק שלושה. קים משום מה לא הפסיקה להסתכל עליי בדאגה כל הזמן ואז לחזור להסתכל בחרדה על האנשים. אדל שיחק עם היומן שלו במתח ענקי ומאור התחיל שוב לצאת ה "גועש" הירוק, אבל הוא לא התעלף, מסיבה נסתרת מעיניי. לא שזה הרגיע אותי. חשבתי על היומן של אמא שלי, על כל מה שהספקתי לקרוא שהיא עברה בחייה כרגשנית, וחשבתי שההרפתקאות שלה היו כלום לעומת שלנו, כשראיתי את חבריי מעולפים ורגליי קפאו. ואז חשבתי גם על היומן הקסום שלי, והחלטתי שאני בהחלט צריכה לעדכן אותו ולאחר מכן לפרסם אותו שיהיה כאחד מיומני אטלנטיס. "בהחלט, אדל כריסטיאן." הנשימה שלי נעצרה כשנזכרתי שכולם מכירים את המרפא שלנו כי הוא בן אלמוות בגלל היומן שלו. מה שנתן לי התחלה של רעיון... "הם חזרו הבייתה. אבל לא לעוד זמן רב." "למה אתם רוצים לעשות את זה?" אדל שאל באומץ שהופתעתי לראות בו, כי הוא לא נראה אמיץ בעיניי עד היום. ליאן מלמלה מתוך עילפון בדיוק באותו זמן; "יזהר..." זה יכל להיות 'תיזהר' או 'התיליון שלי זוהר'. הסתכלתי עליו בזהירות. תיליון האריה של ליאן אכן זהר בכתום, וככה גם של יוגב, איזבל, אמיליה והתיליון החדש של בר, העטלף השחור, מה שיצר קשת עליזה של צבעים שסינוורו את כולנו וגרמו לנו לעצום עיניים בחוזקה. ריחמתי על בר בעודי מגוננת על העיניים שלי בידיי היטב בתקווה שכך גם חבריי הלא מעולפים. בר רק גילה שיש עוד משני צורה כמוהו וכבר עובר עליו משהו כזה רגשני.

"למה..." האיש אמר כשהאור חלף ושוב היה חשוך ביער מאחוריי הארמון המפואר. האיש היה לבוש בחליפת גנבים שחורה, אבל בגלל שהיה חשוך, רק ראיתי שיש לו עיניים שחורות קרות, שיכלו להיות טובות, אם לא המבט המרושע שלו מהספרים של יוגב, שהיה מעולף עם חיוך על הפנים עכשיו, כאילו שהחלום שלו להרפתקה אמיתית התגשם. הלב שלי דפק. קצת יותר רצינות לא תזיק פה, מצאתי את עצמי חושבת על יוגב. "תחשוב לבד." האיש גיחך והחזיר אותי להווה המר והעיר אותי ממחשבותיי. "היומן שלך...התיליונים שלהם...כולם ביחד... זאת לא הסיבה שאתה עדיין חיי?" 

הערת הכותבת:

סליחה על הזמן שלקח לי לעלות פרק, אני במחסום כתיבה קטן

אני צריכה לתכנן מה איך וכמה ולמה.