התחלתי להצטער שהיומן של אמא לא פה. היה לי משעמם כבר לבהות בחדר המדהים שקיבלתי. ואז החלטתי לחזור למטה, לקרוא על היכולת שלי. ירדתי מאוששת במדרגות ומצאתי את אור משעין את הראש על הידיים בכורסא וספר שמוט לו על הברכיים, עב כרס וישן. קימטתי את המצח ושמתי לו יד על הכתף. הוא קפץ בבהלה. נשמתי עמוק. "סליחה," אמרתי והוא נשף אוויר והנהן. "מה קרה?" שאלתי. אור קיבל טיק בעין משום מה ופתח את הספר הישן. "אמיליה ישנה?" שאל אותי. הנהנתי. "נראה לי," אמרתי. "אין רעש מהחדר שלה." אור הנהן בהיסח הדעת עם יד אחת על הספר. הוא נראה מבוהל מסיבה שלא הבנתי. ריככתי את המבט שלי. "מה קרה?" שאלתי בעדינות שוב. הוא נתן לי את הספר וקראתי את השם שלו: 'מחלות קסומות.' "אה- מה זה מחלות קסומות?" שאלתי בחשש והתיישבתי בכורסה ליד אור אחרי שגררתי אותה לשם במאמץ. התחלתי להצטער ולהבין מה זה אומר שבני התמותה לא פתוחים יותר בקטע של העל טבעי- כי אם הם כן היו, אולי עכשיו היו לנו דברים קצת יותר טכנולוגיים וטובים יותר. "יש כל מיני סוגים," אור אמר בעגמומיות. "למשל, כשאת בהתחלה של האימונים שלך- יקרה לך משהו מוזר שקשור ליכולת שלך, כי הגוף שלך לא יהיה רגיל להשתמש ביכולות הקסומות שלו, הוא יהיה בהלם, אז זה מה שזה עושה לו" פערתי את העיניים. אור הניד בראשו. "ותשכחי מהיגיון אנושי מהיום. מהיום, יהיה לך היגיון משלך. כי כל רגשן שונה לכשעצמו." אמר. בלעתי רוק והנהנתי. אור חייך קצת. "בואי. נאמן אותך בכוחות שלך." אמר וקם, משמיט את הספר לכורסא. נעמדתי גם. "למה בכלל קראת את הספר הזה?" שאלתי. הוא הניד בראשו בזמן שחיפש את הספר שיתאים לי. "אחר כך. הנה. טבעי באופן לא טבעי." הוא נתן לי עוד ספר עב כרס בצבע חום וישן. פתחתי אותו בהיסוס.

היו בו המון ציורים של צמחים ונזכרתי בתיליון עץ החיים שלי. נגעתי בו. אור עקב אחריי התנועות שלי במבטו. "הוא קשור רק לחזרה בזמן, לא לשליטה ולדיבור עם הטבע." אור אמר. הורדתי את היד מהתיליון המוזהב. "דיבור?" שאלתי. אור חייך. "חשבת שרק אנשים וחיות מדברים אחד עם השני?" אמר. התבלבלתי. האמת שמעולם לא ממש חשבתי על זה. אור צחק. "ברור שלא, טיפשונת. גם עצים חיים. גם הם נושמים. גם הם מדברים. אבל מעטים הם האנשים ששומעים אותם- ומי ששומע, התברך." אמר. סגרתי את הספר. "אבל את לא אמורה להתאמץ כדי לעשות את זה- זאת יכולת שמולדת אצלך, הדיבור עם עצים. בואי נתמקד בלרפא צמח חולה." הוא משך בכתפיים משום מה. "בואי נעיר את אמיליה. אני רוצה שהיא תשתתף באימונים." אמר ועלה במדרגות. "חכי פה," אמר לי מלמעלה. הנהנתי ובינתיים קראתי בספר.