הדבר הבא שאני זוכרת שעשיתי, הוא שפתחתי את העיניים והייתי במכונית. מצמצתי נגד אור השמש,למרות שהוא היה חורפי, התמתחתי והתיישבתי בצורה נוחה יותר. גיליתי שאני חגורה ושאור יושב במושב לידי ומחייך אליי. אבל הדבר הבא שגיליתי גרם לי לקפוא במקום בעיניים ופה פעורים: נסענו על האוויר. ואף אחד לא נהג- ההגה זז לבד ימינה ושמאלה. "ברוכה הבאה לעתיד," אמר אור בעיניים קורנות. ניסיתי לדבר, אבל לא הצלחתי. הסתכלתי בכל מקום. עוד מכוניות מעופפות ריחפו מסביבנו ושלטים ירוקים ריחפו כולל תמרורים. בלעתי את הבחילה. "מה קורה פה?" שאלתי והנדתי בראש בזהירות. המראה לא נעלם כששוב פתחתי עיניים. "הגענו לאלפיים שלושים וחמש," אמר אור. "המכוניות של כולם כבר נוהגות לבד. ועוד כל מיני דברים, כפי שאת רואה." הוא חייך,אבל התכווצתי. "אני עדיין חיה בשנה הזאת," אמרתי כשנזכרתי בפרדוקס הפרפר. אור הנהן במבט רציני. "נכון. לכן נצטרך להיזהר מעצמנו העתידיים ומהילדים שלנו." הוא הסמיק. בהיתי בו המומה ואז האדמתי גם. "מה?" צעקתי. הוא הרים יד רועדת באוויר, לסמן לי להירגע. "בבקשה תשכחי ממה שאמרתי עכשיו, "התחנן. מצמצתי וחזרתי לשבת, למרות שלא זכרתי מתי קמתי. התנשפתי."בואי נישאר במכונית כמה שנוכל," הוא שינה נושא בלהט. "אבל אני רוצה לראות את העתיד," התלוננתי, מסכימה לכך. הוא חייך בהיסח הדעת, כשמשהו בצורת כדור ענק ריחף באוויר לרגע ואז שוב ירד למטה. הייתי מסתכלת למטה לראות מה קרה פה, אם לא הייתי יודעת שאקיא את נשמתי בעקבות זה.

"בסדר. נעשה את זה, אבל בזהירות. חייבים להיפגש רק עם אנשים שאין סיכויי ששוב נראה אותם." אמר בחומרה. הנהנתי בהבנה. משם המשכנו לנסוע/לעוף בשתיקה. גיליתי שאני מחבבת מכוניות מעופפות- זה היה כמו מטוס קטן ופרטי משלנו. אבל היה מוזר להיות באוויר ולא לראות דיילות. חייכתי לשמיים ונהגים אחרים אף נופפו לנו מהחלונות. הסתכלתי וראיתי שזה לרוב חבריהם למכונית, ולא באמת הנהגים, שהתרכזו בנהיגה. נופפתי להם חזרה והם חייכו ונסעו משם. ציפורים מעטות עפו לידינו, אבל הרוב היו יותר נמוכות. כשהיה צריך עצרנו מול רמזור מרחף. לבסוף נחתנו על כביש, שהיה כמו באלפיים עשרים, אפור. "מה?" שאלתי כשיצאתי רועדת כולי החוצה אחרי שאור פתח לי את הדלת, שלא הייתה אוטומטית עדיין, מסתבר. "מעטים האנשים שעוד נוסעים על הכביש במכוניות רגילות," אמר אור כשבחנתי את המקום וסגרתי את הדלת. "אבל זה עוד קורה." הוסיף, בדיוק כשמכונית רגילה(ועתיקה?) עברה. נצמדתי למכונית שלנו והנהנתי בהלם. היא הכניסה את הכנפיים שלה לדלתות, ונראתה כמו מכונית רגילה עכשיו. אור חייך בהיסוס והושיט לי יד. לקחתי בחשש. "בואי. נתחיל בסיור באלפיים שלושים וחמש" הוא ניסה להגיד את זה בעליזות. הנהנתי, אבל אז הקאתי בדשא שהיה ליד הכביש. אור נשאר ליד האוטו ונאנח. "מחלת נסיעה?" שאל כשחזרתי, מרגישה יותר טוב. הנדתי בראש. "מחלת ההלם." אמרתי ואור צחק. חייכתי חלושות. "בואי. נקנה משהו ואז נלך." אמר והנהנתי והתחלנו ללכת. השתדלתי להסתכל ישר קדימה, כדי לא לראות עוד משהו מסחרר. אבל זה לא ממש עזר לי. בכל פינה ילדים שיחקו בכדורים ענקיים שעפו גבוה באוויר, סרטים הוקרנו בכל פינה. נצמדתי לאור. לפחות עדיין השתמשו בפלאפונים, מסתבר, ובמכוניות רגילות פה ושם. עברנו למדרכה בצד שמאל וקנינו לי עוגת שיש ומים. אור בחר כמוני ויצאנו מבית הקפה, ששום דבר לא ריחף בו לשמחתי. "הכסף מודרני," ציינתי כשכבר אכלתי והרגשתי יותר טוב. אור הנהן כשהוא אוכל עוגה. "כן. זה עדיין שקלים." אמר. חייכתי ושתיתי מים, שעדיין היו מי עדן. עברנו ליד גן שעשועים עכשיו- שחוץ מכמה מתקנים מרחפים, נראה רגיל. הסתכלתי עליו ביראה בזמן שסגרתי את הבקבוק והכנסתי אותו לתיק. גם פה ילדים שיחקו בכדורים מרחפים. זה נראה כמו הכדורים האלה שיש לנשים בהריון, רק שקופים ומרחפים ועם אורות זוהרים בתוכם. נער ונערה כבני חמש עשרה רצו וצחקו תוך כדי, בזמן שאימם מזהירה אותם שלא יפלו תוך שדיברה עם חברה. חשבתי לעצמי שכל ההורים פה נולדו או בשנות התשעים או כמוני, בשנת אלפיים. הסתחררתי מהידיעה. כמה מוזר. אז מתי הילדים האלה נולדו?

"אל תדאגי, אמא!" קרא הנער, שנראה הגדול מבין שני האחים. הוא רץ לתפוס את הכדור, אשר התגלגל אלינו. הוא הרים אותו ואז בהה בנו כשהוא מתרחק. אחותו הקטנה רצה אלינו גם. "אה-שלום. מי אתם? אני חגי." אמר הנער. הילדה חייכה לאישור והנהנה. "ואני גלית" אמרה. משונה. חשבתי. שמות עתיקים בזמן מודרני כזה. אור בצד סימן לי לא לענות, אבל הייתי סקרנית מידי מכדי להתייחס לפרדוקס הזמן.