כעבור שבוע, באלפיים עשרים כבר, אור היה צריך לחזור. תכננו ללכת לעתיד. התרגשתי מאוד והסתובבתי בחדר שלי. כמובן שכתבתי על האימון הראשון ההוא הכל מבעוד מועד כבר מזמן ביומן שלי. אבל עכשיו היה לי משעמם. מה לעשות? שאלתי את עצמי. החלטתי לחזור לקרוא ביומן של אמא. פתחתי אותו. ראיתי שעברו שנתיים לפי התאריך, וניסיתי לחשב את הזמן. אז אמא בת ארבע עשרה, והשנה הייתה אלף תשע מאות שמונים בדיוק. חייכתי לעצמי והמשכתי לקרוא כשאני מתיישבת על המיטה:

"אז מסתבר שאנחנו עוד כאן, יומן יקר. למה אני מתכוונת, אתה שואל? ובכן, כוונתי היא לשנת אלף שש מאות תשעים ושתיים, שנת ציד המכשפות בסליים, (ועוד מקומות). אני מצטערת שלא כתבתי בך כל כך הרבה זמן, חזרתי בזמן... לאירוע הזה. אם לומר את האמת, הוא היה פשוט מחריד. כל כך מחריד, שלא יכולנו לצפות בזה מהצד. אז בהחלטה של פה אחד חזרנו לשנת אלף שבע מאות שלושים וחמש, הזמן בו הפסיקו לצוד מכשפות ורגשניים ועוד כל מיני. היה כל כך מרגש! אבל גם מאוד מפחיד. למדתי בשנתיים האלו בעבר שכל היצורים הקסומים חיים עדיין, בסתר מבני האדם, במקום לו קוראים 'אטלנטיס', על שם העיר האבודה. וזהו, יומן יקר, לבינתיים. שוב, התנצלותי הכנה והכואבת על הזמן שלקח לי לכתוב, אך חוששני שזה יקרה הרבה בזמן הקרוב...להתראות! '

סגרתי את היומן, המומה. 'ציד המכשפות?' אמא הייתה שם? ניסיתי לחשוב מה אני יודעת על האירוע. רק זכרתי ששרפו אנשים שטענו שהם יכולים לעשות כישוף. אבל לפי מה שאמא אומרת, זה התרחש המון שנים, ולא שנה אחת וזהו, כפי שחשבתי. בלעתי רוק ושמחתי שנולדתי במאה העשרים ואחת. הרמתי את הראש מהשטיח ואור חייך אליי מהדלת. חייכתי גם בהקלה ושמתי את היומן בחזרה בשידה שלי ליד העט הוורוד שמצאתי לבסוף והיומן שלי עצמי, שבינתיים קישטתי בציורים ומדבקות של שעונים. "שנזוז?" שאל אור. הנהנתי וההתרגשות של מקודם חזרה אליי. לקחתי את התיק שארזתי לגב ואור נתן לי יד. חיכיתי במתח. "אז איך זה עובד?" שאלתי בחשש. אור חייך, משועשע ומתרגש גם הוא, למרות שעשה את זה המון. היום הוא בא כדי לתרגל איתי חזרה רצינית בזמן, כחלק מהעבודה שלו באימון רגשניים חדשים. "עם השמש והירח. בגלל שעכשיו יום, עם אור השמש. אני משתמש בצללים ובאור. חכי ותראי." הוא עשה מבט מרוכז ואז עצם עיניים כשאנחנו מחזיקים ידיים. עצרתי את הנשימה.