"יומן יקר. היום היה ממש מרגש! אמא ואבא כמעט התעלפו כמובן כששאלתי אותם מה זה רגשניים. אבל הם התאוששו ומיהרו להסביר לי. 'אנחנו בעלי יכולות,' כך הם אמרו. 'וחוזרים בזמן.' כאן לצערי המוח שלי בחר לשוטט בעולמות אחרים במקום להמשיך להקשיב להם ולהסבר החשוב והמדוייק. חשבתי בארגה איך אני חוזרת בזמן ומזהירה אותי הקטנה לפני שנפלתי וכיוצא מאלה. זה יכול להיות מדהים, נכון יומן יקר? עכשיו ביי! אני הולכת להתאמן אימון ראשון! '' בעיניים פעורות ובלי להסתכל בתאריך - כי זה לא עניין אותי - העברתי דף ביומן. הייתי חייבת לדעת איך היה לה האימון, אבל לצערי הכתיבה הבאה הייתה על יום ההולדת של סבתא כבת 47. העברתי עוד קדימה והמשכתי לקרוא: ''יומן יקר. היום כמעט פלטתי הכל לחברתי הטובה אורה. אתה לא יודע כמה קשה זה לשמור את כל זה בסוד! כשיהיו לי ילדים, אספר להם מיד אם אראה סימנים לכך שהם רגשניים. לא אוכל לשמור את כל זאת ב...'' הפסקתי לקרוא וסגרתי את היומן עם הסימניה הישנה שלו, מהורהרת. עד כמה שאני יודעת, אין לי ''סימנים'' לכך שאני רגשנית. או שכן? שיחקתי בלי משים בתיליון העץ המוזהב שחיכה שאתחיל את חיי הקסומים בסבלנות. חשבתי על ההתנהגות המוזרה של הוריי כל פעם כשבאו אליי חברים במהלך חיי. ובכללי על דיעותיהם השונות בכל מיני עניינים והתנהגותיהם במצבים שונים. ועליי, כל פעם כשהייתי ביער או בטבע באופו כללי. האם לא הרגשתי הכי חופשייה בחוץ? האם לא אהבתי גשם בזמן שחבריי עיקמו את האף ומיהרו הבייתה כשהם מסתכלים עליי מוזר? חייכתי לעצמי. כן, עניתי לעצמי. כן, אני כן רגשנית של טבע. בידיים רועדות חזרתי לקרוא: ''..סוד מהם זאת למשך כל כך הרבה זמן כמו הוריי. אינני מבינה איך הם הצליחו בכך. אני הייתי מתפוצצת מבפנים. אני אוהבת סיפרי פעולה והרפתקאות, והעובדה שעכשיו יהיו לי כאלה משלי...ובכן, זה מרטיט לב, לא, יומן יקר? '' עצרתי לרגע וחשבתי על השפה היפה בה אמא כותבת הכל. היא הייתה רק בת שניים עשר וכתבה ככה, כאילו שהיא בעלת תואר בספרות או משהו.

תהיתי אם גם אני יכולה לכתוב ככה. ואז עלה לי רעיון מבריק: אני אכתוב יומן משלי! יומן שיתעד הכל. כמו אמא. בלב דופק בהתרגשות קמתי מהמיטה ושמתי בזהירות את היומן העתיק בשידה. את הארנב שלי השענתי על הכרית וכיסיתי בשמיכה ואז הלכתי למגירות שלי וחיפשתי בהתלהבות מחברת פנוייה. מצאתי מחברת וורודה עם מנעול. לא ידעתי מתי קניתי אותה, אבל הודיתי על כך. חיבקתי אותה כמו הייתה אוצר יקר והלכתי לשולחן שלי, הזזתי את הכיסא אחורה, התיישבתי, לקחתי כלי כתיבה, מחק ומחדד וכתבתי כשאני מחייכת: כתבתי קודם פרטים אישיים ואז הדבקתי תמונה מעודכנת שלי. העברתי דף והתחלתי לכתוב: 'יומני שלי,' עצרתי לרגע לחשוב אם זה נוסח טוב. ואז חשבתי שכן, אני לא רוצה להעתיק מאמא. המשכתי לכתוב. 'אני יערה ארנון מהיישוב צפת שבישראל. ואתה לא תאמין מה גיליתי היום! אמא סיפרה לי שהעל טבעי קיים. ואנחנו רגשניים טבעיים שיכולים לנסוע בזמן בעזרת תליון(האמת שזה כבר נמצא בתוכנו, אבל התיליון מוציא את זה החוצה בקלות יותר) ולשלוט בטבע. נכון שזה מדהים? להתראות, יומן שלי.' סגרתי את המחברת עם המפתח ושמתי אותה מתחת ליומן של אמא וחזרתי לקרוא את שלה: או, לפחות, הייתי חוזרת לקרוא את היומן שלה אלמלא ראיתי על המיטה שלי מישהו ונרתעת בצווחה.