"לדעת את זה קודם לכן יכל להיות נחמד." רטנתי ואמא צחקקה, מה שהעליב והכעיס אותי. הראיתי לה את הכיתוב. "אני מניחה שחזרת בזמן?" שאלה. הנהנתי בפרצוף חמוץ, עדיין נשענת עליה, כי עדיין הייתי מסוחררת. "רציתי להפתיע אותך. אני מצטערת. תחשבי שאני גיליתי וחוויתי את זה לבד." אמרה בעצב. השפלתי את המבט. "זה בטח היה קשה לראות אותו." אמרתי. אמא התבלבלה. "את מי?" שאלה. היססתי. "את...מי שהייתה לו פאה מהמאה השמונה עשר. ואז התעלפת." אמא חייכה בנוסטלגיה. "אלוהים, זה המקרה הראשון שלי, בגיל שתיים עשרה. כמעט שכחתי ממנו. הוא כתוב ביומן, נכון?" שאלה. הנהנתי בהקלה. אמא הנהנה גם לאט. "כן. זה לפני שסבא וסבתא שלך הסבירו לי הכל." אמרה וחייכה בנועם. בהיתי בה. "אז איך ראית אותו אם עוד לא היה לך את התיליון?" שאלתי בחשדנות. נראה שאמא מתאפקת מלצחוק. "כי היכולת קיימת בנו. התיליון פשוט עוזר לשלוט בזה. קיבלתי אותו מיד לאחר מכן מסבתך." אמרה. הנהנתי בהבנה. המוח שלי נהיה שלו יותר- השאלות שלי התחילו להענות. וגם, ידעתי שגם לי קרו דברים משונים בחיים. "למה אבא תמיד נעלם בלילה?" שאלתי עוד. אמא חייכה וליטפה אותי שוב. "הוא יוצא לאסיפות הרגשניים. וכיוון שאני טיפוסית בוקר והוא לילה, הוא עושה זאת מבינינו. שם מדברים על כל המסעות." הסבירה. הנהנתי וקוויתי שאני לא מסמיקה- חשבתי שהוא בוגד בה. שמחתי על החושך. "ולמה..." "הס," אמא קטעה אותי. "תקראי הכל ביומן. אני לא יכולה לספר לך הכל." הנהנתי. עמדתי לקחת את היומן של אמא שוב לידיי, אלא שאז ראיתי שאנחנו לא בתקופת הזמן שלנו. החדר שלי נראה כמו כשהרחבנו את הבית- חדש, וכמעט בלי רהיטים. אמא צחקקה ורק עכשיו גיליתי שהיא שיחקה לי בתיליון כל הזמן הזה ומידי פעם עצמה עיניים. "אה..." אמרתי. ואז שוב היינו בחדר שלי באלפיים עשרים כמעט. החמצתי פנים וחטפתי מאמא את התיליון. "תודה, אמא" אמרתי בטון שהשתדל לא להישמע חריף. אמא הנהנה ויצאה בפנים רציניות החוצה, מסמנת לי בראשה להתחיל לקרוא.

זאת הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שבטח מישהו יציע לי לקרוא את היומן שלו. הבטן שלי התהפכה, אבל הנהנתי בחשש ובבילבול ואמא חייכה לעצמה וסגרה את הדלת של החדר שלי. נגעתי בתיליון שלי שוב, שקועה במחשבות. לשמחתי דבר לא קרה ונשארתי בחודש דצמבר אלפיים ותשע עשרה. ושום צמח לא צמח. נשמתי עמוק ופתחתי את היומן. על החיים ועל המוות.