"רגע," אמרתי, כי איזבל התחילה להרדם על המיטה שלי. לא הייתה לי בעייה עם זה- לא הייתי עייף בכלל. "הזכרת גם נער. איזה נער?" "טוב, לא ממש נער. יותר משהו כמו איש צעיר. הייתי אומרת אם היית שואל אותי בניחוש שהוא כמעט בן שלושים. בכל חלום הוא תמיד מסתכל על משהו ביראת כבוד- והמקום הזה חשוך מאוד, תמיד." היא אמרה באדישות. הנהנתי לאט. "ואת חושבת שזה קשור אלינו?" שאלתי. איזבל עצמה עיניים. "ואוו, הכרכרה זזה כל הזמן. לילה טוב, ינשוף." היא אמרה ועצמה עיניים במהירות. החמצתי פנים. היה ברור שהיא מסתירה משהו שהיא לא רוצה להגיד לי- אבל למה? לא ידעתי, וזה עיצבן אותי. נשמתי עמוק וניסיתי להתרכז במשהו אחר. אור התעורר והתחיל לאכול דברים רכים כשיערה מאכילה אותו ונראית עייפה יותר מהפעם האחרונה שהסתכלתי עליה מרוב טיפולים רפואיים. אמיליה בהתה בנוף שחלף מקדימה והחלטתי ללכת לנהוג איתה קצת. "היי," אמרתי והיא קפצה בצורה שהזכירה לי את החתול שהיא הופכת אליו. צחקתי. "סליחה. מה נשמע?" שאלתי בחיוך והתיישבתי ולקחתי את הצד השני של המושכות. אמיליה נרגעה ומשכה בכתפיה, מושיטה יד אחת הצידה. "החיים ממשיכים. אני מנסה לעבור עולם כרגע. אתה יודע, כרגיל." היא אמרה וחייכה חלושות. צחקתי שוב. "מה זאת אומרת עולם?" שאלתי כשהבנתי מה היא אמרה בפליאה. "חשבתי על משהו," היא אמרה. חיכיתי, אבל היא לא פירטה. "אמיליה" אמרתי כשעברה דקה שלמה שלא דיברנו בה. "מה שזה לא יהיה, אנחנו לא כועסים עלייך. את לא אשמה במחלה הזאת של הרגשניים." אמיליה הסמיקה, וידעתי שקלעתי בול.

"בסדר, אבל המשפחה שלי כן אשמה, מתישהו, בדורותיה הקודמים. אני הולכת לפצות את הרגשניים על זה, גם אם אאלץ להקריב את עצמי." היא אמרה בקול נחוש. הצטמררתי. "אמיליה..." מחיתי. היא הסתכלה עליי במבט רציני מידי בשביל ילדה בת ארבע עשרה וחצי, שנרתעתי קצת. "יוגב, אתה רוצה לשמוע מה חשבתי? אז פשוט תבקש." היא אמרה בציניות לא אופיינית לה ובלעתי רוק והנהנתי ברעד. "ע...על מה חשבת?" גמגמתי. היא סיפרה לי ומיד אחר כך קפאתי. היא הסתכלה עליי בשאלה. "איזבל סיפרה לי משהו" אמרתי, למרות שלא חשבתי שזה מגיע לה, כי אני הייתי צריך להתאמץ כדי שתספר לי. אבל כיוון שלא הייתי ילד קטן, סיפרתי. "משהו על זה שהיא חולמת על נער שמסתכל על משהו במקום חשוך כבר המון זמן. אני חושב שהדבר שהיא לא רוצה להגיד לי הוא מה שאת אמרת לי וחשבת עליו." אמיליה הנהנה לאט והרגשתי נבוך לפתע, כי הסתרנו מידע חשוב מכולם. אבל ניחמתי את עצמי שהם ידעו אותו אחר כך כשנספר להם. "אתה צודק. זה יכול להיות קשור למדהימים האלה. אבל ענקי האש...בשם כל החתולים, אם מישהו ידע שאנחנו בסכנה גם מהם-" הנהנתי ושמתי לה יד על הכתף. הלב שלה דפק בבהלה. "היי, יהיה בסדר. אנחנו כוח השינויי ועוד שלושה אנשים אדירים, בערך. אנחנו נצליח לעצור אותם" הבטחתי. "ננסה הכל בשביל זה." אמיליה הנהנה ברעד והייתה לי הרגשה שכדאי שאלך. הלכתי בחזרה למיטה שלי ונרדמתי, מותש מכדי להתרגש מהעובדה שאני ישן ליד גברת עיניים וורודות מסתורית ושנשאר לנו רק משנה צורה אחד למצוא ואז הכל יתחיל.

הערת הכותבת:

היי! ואוו, התגעגעתי לספר הזה.

סליחה שלא העליתי פרק לכאן טריליון שנה, היה לי מחסום כתיבה רציני לספר הזה, תסמכו עליי שקיללתי אותו בלב מיליון פעמים, ביוונית עתיקה, בלטינית, מה שבא לכם. עשיתי הכל.

וגם קרו לי כמה דברים בחיים ולא היה לי זמן או מצב רוח לכתוב.

עכשיו אני גם לא אכתוב כנראה ברציפות לצערי- השירות לאומי שלי חוזר לאט לאט כי חוזרים לשגרה עם הקורונה ואני לא הולכת לוותר עליו, מספיק שיש לי פטור מצה"ל

אז אני מקווה שנתראה בקרוב, ושוב סליחה מעומק ליבי(:

נ.ב:

סליחה אם זה נראה קצת כמו ריק ריירדן, אני די באמצע מרתון של כל הספרים בספרייה שלי בבית

אז אם משהו פה מזכיר

אופס

אה, והרה אשמה בזה