"אז, תסמיני זיהויי למחלה" אמרתי לאדל בעוד אנחנו שוב בכרכרה אחרי שהחנינו אותה בצורה יותר טובה ובטוחה בעזרת יערה, שדיברה עם הטבע והחנתה אותו איך לעזור לנו כדי שנוציא את הכרכרה מהבוץ שהיא הייתה בו, תרתי משמע. עכשיו שוב הבהבנו בכביש, בלתי נראים לבני תמותה. אדל פתח עכשיו דף חדש/ישן ביומן שלו והועיל בטובו לכתוב את התסמינים שגילינו למחלה באנגלית עכשיו, אחרי שהסברתי לו שזאת שפה עולמית ושככה הכי טוב, למרות שזה היה קשה לו וכל מילה לקחה לו נצח והוא נזקק לעזרתי בלאיית. "יוצא ממך חומר ירוק. " העוותתי את פניי כשנזכרתי במה שיצא מאור קודם. זה נראה כמו צבע גועש כהה יפה, אבל זה...יכולתי להישבע שהרגשתי את החומר, כאילו שהוא השמש, או שהכרתי אותו מעצמי, מהאנרגיה שלי להפיכת הינשוף. "אתה חולה ויש לך חום. אתה רועד ואז אתה מתעלף." לא הוספתי את העובדה שמי שצופה בך מרגיש בחומר הירוק. לא רציתי להישמע מטורף יותר ממה שכל מה שקרה לנו כבר היה ככה. אדל העתיק מילה במילה את כל מה שאמרתי בעזרה שלי אחרי שהסתכלתי כל פעם על אור במצח מקומט, שעדיין היה מעולף ומלמל דברים לא ברורים מתוך העילפון שלו. יערה ושאר הבנות ניסו לטפל בו, אבל הנערה החדשה, שהופכת לזאב מסתבר, נצמדה לעמוד תמיכה של הכרכרה בכוח ונראתה חיוורת ומלאת בחילה לא פחות מאור המעולף. אמיליה מקדימה הסתכלה עליה מ"ההגה" בדאגה מידי פעם ואז חזרה לנהוג בכרכרה עם המושכות וסוסי הרפאים, שצהלו בעליזות ודהרו כל הזמן ישר קדימה, נעלמים וחוזרים כל פעם בהבהוב רפאים מצמרר. הבנתי את הנערה החדשה לגמרי- זכרתי עדיין את עצמי מגלה אותם לא מזמן עדיין. "זהו זה?" אדל שאל אותי והנהנתי כשדעתי כבר מוסחת. "כן, בינתיים. תסגור את היומן ותשים אותו בתיק." אמרתי. אדל הנהן בהקלה, סגר את היומן ושם אותו עם העט שלו בתיק בזהירות, ונרדם במיטה שלו- תרגמנו ליד המיטה שלו.

הלכתי לנערה החדשה בזהירות והיא הסתכלה עליי מטושטשת. "היי. את בסדר?" אמרתי בעדינות. היא היססה ואז הנידה בראשה אחרי נשימה עמוקה. "לא. אני הופכת לזאבה כבר חצי שנה. יש לי חלומות מוזרים על כרכרה, שעכשיו מסתבר שהיא אמיתית ושאני בתוכה. ואז אני רואה אותכם." היא הצטמררה ובלעה רוק ואז הסתכלה עליי בתהייה כשהיא מחבקת את עצמה בכוח עם קיר התמיכה של הכרכרה המפחידה. "איך אני יכולה להיות בסדר כרגע?" חייכתי במבוכה, כשאני משפשף את העורף וסמוק. "מצטער. שכחי ששאלתי משהו. ואני מצטער גם על עוד משהו. לא הצגנו את עצמנו. אני יוגב. זאת ליאן-" הצבעתי עליה והיא הנהנה ליד אור בהיסח הדעת- "יערה," אמרתי עוד, ויערה הרימה ראש מטושטשת ועייפה מרוב טיפולים רפואיים והנהנה לשלום בעיניים עצובות ואז חזרה לטיפולים, "ואור שמעולף ואמיליה שנוהגת עכשיו וקים שישנה שם וקיבלה אותך יפה. איך קוראים לך?" שאלתי בעדינות ואיזבל צחקה מהאימרה שלי על קים, שנהמה עכשיו מהאיזכור שלה וחזרה לישון כשהיא מתגלגלת על הצד ומתכסה בשמיכה לבנה שהזכירה לי בתי מלון. צחקתי גם. הנערה הנהנה ונשמה עמוק שוב, כשהיא משחקת בידיה במתח. "א-איזבל. מה...מה אנחנו עושים פה?" שאלה אותי. הנהנתי וניסיתי להסביר לה כמיטב יכולתי את המסע ועלינו, כוח השינויי, כמו שאמא של קים, זואי ההיא מהחלום שלה, אמרה שקוראים לנו קודם לכן. בסוף הנערה החדשה הנהנה, אבל במצח מקומט, ולא בפחד, כמו שרובנו הגבנו, אלא כאילו... שהיא מכירה כבר ויודעת את כל מה שאמרתי ועצם זה שאני אומר את זה עכשיו בקול לא מוצא חן בעיניה ומחזק משהו רע. "מה?" שאלתי אותה בחשש, מתיישב על המיטה שלי והיא מתיישבת לידי מיד אחריי. הסמקתי. היא הייתה יפה כנערה לא פחות מכזאבה- היה לה שיער שחור כחלחל מהמם, אותו העבירה אחר כך לצורת הזאב(הצבע שלה כזאבה הוא לבן אפרפר כחלחל), עיניים וורודות זוהרות מדהימות לא פחות וכמובן את תיליון הזאב שלה, שעכשיו קיבלה, שהיה בצבע שחור, השלים את המראה. נגעתי בתיליון הינשוף החום שלי בלי משים ומיד הרגשתי בכוח נובע ממנו.

הורדתי ממנו את היד במהירות עקב כך, כי זה היה חם בצורה משונה, שגרמה לידיים שלי כמו לזמזם. איזבל עקבה אחרי כל תנועה שלי. "גם אתה מרגיש את זה, נכון?" היא אמרה בהיסוס. הנהנתי בלב דופק. מהתיליון, כמובן. "את הכוח הזה. ו-ואני יודעת שזה יישמע מוזר..." "היי," אמרתי לה ונתתי לה יד בעדינות, ובמהירות, לפני שאספיק להתחרט. "אני חי את המוזרות. דברי." איזבל צחקה ברעד ונשענה לי על הכתף. חייכתי ואז החמצתי פנים כשראיתי שליאן מסתכלת עלינו משועשעת. ליאן חזרה בחיוך גדול לטפל באור. "את הכוח הזה שמגיע מכל משנה צורה כאן. ממני. ממך. מליאן הזאת. מאמיליה מקדימה. ו-ו-ואני יודעת שיש עוד אחד." "שהופך לנחש?" שאלתי בתקווה, למרות שידעתי שזה כבר מקרה אבוד, כי אף תיליון לא היה בצורת נחש. בסדר. אולי כדאי שאסביר לכם את עניין הנחשים. תמיד אהבתי את החיה הזאת, במיוחד את העובדה שברגע שהיא רוצה היא יכולה להכיש ולפגוע בחזרה לא פחות ממי שפגע בה. אז כשגיליתי(בהמון כאבים) שאני הופך לינשוף, לפני כחצי שנה בערך, התאכזבתי לגלות שאני לא יכול לשנות צורה לנחש. אני גם מאוד אוהב טבע, וידוע שנחשים חיים במערות. ועכשיו גם, אם נצטרך להילחם בכוחות על, כמו בסרטים ובספרים שאני קורא ורואה, נוכל...טוב, להכיש את אוייבינו. איזבל הנידה בראשה עכשיו והלב שלי שקע לגרביים סופית. נשענתי על קיר הכרכרה באכזבה והיא חייכה להבעת הפנים שלי.

"מצטערת. האחרון הופך לעטלף." משום מה היא נראתה חיוורת עכשיו והיא השפילה את המבט. "קרה משהו?" שאלתי אותה. "לא," איזבל מלמלה. "זה רק ש...אמא שלי כל חיי סיפרה לי שאני מיוחדת, שיום אחד יקרה לי משהו מיוחד. היא לא הסתירה ממני את העובדה שאני משנת צורה." "בגלל זה הגבת ככה כשסיפרנו לך," נזכרתי. "לא פחדת." איזבל הנהנה ולקחה ממני את היד שלה חזרה. החמצתי פנים אבל מצד שני זזתי במבוכה במקומי. רק הכרתי אותה. מה חשבתי לעצמי? "ואתם לא ידעתם. זה גורם לי לתהות...לשאול את עצמי, למה היא לא הסתירה ממני את זה?" היא תהתה בקול. הנהנתי בהבנה, למרות שחשבתי בליבי שהלוואי שלי היה מישהו לחלוק איתו את העובדה שאני משנה צורה, בהמון קנאה. חשבתי על החתול שאמיליה מספרת לו הכל כחתולה, והקנאה שלי התגברה. אבל נשמתי עמוק בניסיון לא להראות את זה לאיזבל, חברתנו החדשה בכוח השינויי. "תנסי לחשוב" אמרתי, מנסה שזה יישמע רישמי כמו בחדשות בטלוויזיה. איזבל חייכה חלושות עקב כך והנהנה, וזה עודד אותי להמשיך. "קרה לך עוד משהו על טבעי ומשונה בחיים שלך? חוץ מהשינויי צורה שלך, אני מתכוון."אמרתי בקול של קריין חדשות. איזבל חייכה בהיסח הדעת והנהנה. הלב שלי נעצר. "מה?" שאלתי במהירות. איזבל הסתכלה עליי בחוסר הבנה והסמקתי. "מצטער. מה קרה לך עוד?" שאלתי, נבוך. התקשיתי לא להסתכל בעיניים הוורודות האלה, שהיפנטו אותי וגרמו לי להרגיש מלא אנרגיה וכאילו אני צריך ואמור להיות ינשוף כל הזמן, לא רק מתי שאני רוצה. תמיד. תמיד... התנערתי מזה, אבל זה גרם לי לתהות פעם ראשונה בחיי הקצרים, מה אנשים חושבים על העיניים הסגולות המוזרות שלי. נזכרתי עכשיו בעקבות השיחה עם איזבל הזאבה הוורודה, שהמון אנשים התלהבו מהן ואמרו לי שזה מגניב ומדהים, אבל אף אחד לא האמין לי, כשאמרתי שוב ושוב שזה לא עדשות ושזה צבע טבעי, שהתחלף לי מהעיניים הכחולות שלי כתינוק ישר לסגול שקיבלתי. כשהייתי קטן כעסתי על כך ולא הבנתי למה לא מאמינים לי ומבינים אותי. אפילו ההורים ואחותי הקטנה לא שמו לב לצבע העיניים המיוחד שלי, והם תמיד אמרו לי שזה האור או הבגדים שאני לובש שגורם להן להיות סגולות, מה שרק בילבל אותי יותר וגרם לי לבחון את העיניים של האנשים שאני מכיר. אף פעם לא נתקלתי בעוד מישהו עם עיניים משונות כשלי...עד שראיתי את הכרכרה הקסומה הזאת דוהרת לכיווני. "היו לי חלומות," איזבל אמרה והעירה אותי ממחשבותיי. "על נער. על התיליונים האלה." היא הסמיקה משום מה והשפילה מבט שוב, משחקת בסדין המזרן גבינה שהיה שלי ושעליו ישבנו כעת. איזבל נשמה נשימה נרעדת. "אני מניחה שזאת הסיבה שהאמנתי לאמא שלי כל הזמן, שלא חשבתי שהיא משקרת לי לרגע בגלל זה כשהיא אמרה לי שאני מיוחדת עד שבאמת שיניתי צורה מול העיניים שלה, לפני כחצי שנה."