כשראיתי כרכרה שועטת בכביש, הייתי משוכנע סופית שעדיין לא התעוררתי היום. בדיוק הסתכלתי לצדדים בזהירות, ואז הפכתי במהירות לינשוף החום שאני יודע להפוך אליו כבר חצי שנה לפחות ועופפתי למעלה- לא משהו חכם במיוחד כשאתה יכול להידרס מכרכרה שמהבהבת כאילו היא עומדת להעלם כל רגע ואז חוזרת. אבל חשבתי שאני עייף ובגלל זה אני רואה את זה. הפכתי חזרה ליוגב שאני והסתכלתי קפוא במדרכה השנייה איך היא נעצרת דווקא לידי בבת אחת ונערים מסתכלים עליי בדאגה. היו שם חמישה נערים בערך. "אני הוזה" מלמלתי לעצמי. "לא אתה לא" הנער שנהג נעמד ואמר לי. הרמתי אליו מבט מהוסס בלב דופק. הוא נתן מבט רב משמעות לנערה נוספת, והיא הבינה ו...תוך רגע ראיתי חתול שחור שגירגר. קרסתי לישיבה וקולי נעלם. "גם אני יכולה?" עוד נערה שאלה. היה לה שיער שחור מתולתל ועיניים כתומות, אם לא דמיינתי. מצד שני, גם העיניים שלי, כשאני חושב על זה עכשיו, לא בדיוק נורמליות- שלי היו סגולות. מאז ומתמיד. הנער הנהן בינתיים בחיוך. הנערה הריעה ו...הפכה ללביאה? כאן פלטתי צווחה. "איך-" פתחתי. "נסביר לך בדרך," הנהג עם השיער השחור אמר. "אנחנו קצת לחוצים בזמן. חברה שלנו נעלמה ואנחנו צריכים למצוא אותה, ויש לנו עוד שני משני צורה בנוסף אליך למצוא. עלה לכרכרה." החנקתי צעקה נוספת. "לכרכרה הזאת? אין סיכויי." הכרזתי בבעתה. הנער נאנח. "זה קסם בסך הכל. בוא כבר." הנערה לידו עם השיער החום הושיטה לי יד. היססתי, ואז חשבתי שהם משנים צורה לחיות, ממש כמוני. ושאני מרגיש...טוב איתם? הנערות בינתיים חזרו להיות אנושיות והסתכלו עליי. ומוזר, גם לנערה הנוספת היו עיניים משונות- בצבע טורקיז, כמו של הים. ועוד משהו משונה - הרגשתי שנועדתי להכיר אותן בעקבות המבט הקצר שהחלפנו- וזה שיכנע אותי לעלות. התיישבתי הכי מאחורה, כי בכל זאת לא הכרתי אותם וחזרנו לנסוע. "מה עם ההורים של-" התחלתי להגיד, אלא שהנער קטע אותי. "הם כבר יודעים עליך. נכון, אדל?" אמר הנער שנהג.

שמעתי נקישת אצבעות ואז המהום של הסכמה. הסתכלתי ימינה בחשש, וראיתי נער עם עור כהה, ברט צרפתי ומבט ביישן. "אדל?" שאלתי בלחש. הנער הנהן ולא הסתכל עליי. "ואתה?" שאל במבטא צרפתי קל. "יוגב" מלמלתי. "אמיליה" אמרה הנערה הצעירה. "ליאן" אמרה עוד נערה צעירה וחייכה אליי. "אור" אמר זה שנהג. "וזאת כאן היא יערה." בלעתי רוק. "נחמד להכיר אותכם." הצלחתי להגיד. הם לא השיבו לי. אנשים נחמדים, סך הכל, חשבתי בציניות. "אז...הבטחתם שתסבירו לי מה אני עושה פה?" הזכרתי. ליאן לידי הנהנה. הם סיפרו לי על הרגשניים ועל מטרת המסע-למצוא את חמשת משני הצורה ונערה בשם קים שנעלמה בלי שהם ראו את זה קורה. "אה" מלמלתי בסוף. "ואתם לא...כאילו...חושבים שזה רק מפתח למשהו גדול יותר?" מלמלתי עוד. אני תולעת ספרים(מודה), וככה זה תמיד שם. ליאן לידי שמה יד על הפה. "נכון! בסרטים זה תמיד ככה. מה אתה חושב, אור?" שאלה. "אולי" הוא אמר מקדימה. "אבל מה זה יכול להיות?" שאל. "אממ," ניסיתי בזמן שהתרווחתי במושבי הקטיפה האדומים שהיו שם. הרגשתי בסרט ישן וחייכתי בהיסוס. אמא שלי הייתה אוהבת את זה- היא מתה על סרטים ישנים. "טוב, לא יודע." מלמלתי בסוף, נבוך. ליאן חייכה אליי בהיסוס חיוך מבין ואמיליה התכרבלה ונרדמה. הסתכלתי עליה, תוהה איך יש לה מקום. סקרתי את הסביבה. זאת הייתה כרכרה גדולה. היו לפחות עשרה מושבים עטופי קטיפה, עד כמה שהצלחתי לראות, ונראה כאילו אפשר לגור כאן. גוש עלה לי לגרון. כמה זמן יהיה המסע שלנו? לא הספקתי אפילו להיפרד מהמשפחה שלי או מאחותי הקטנה. ליאן רכנה לקצה שלה וגילתה מגירה, שהובילה למה שנראה כמו ארון ענק שהסתתר שם. "איך זה בכלל אפשרי?" שאלתי, כשאף אחד לא השיב לניסיון העלוב שלי לגלות מה אנחנו עושים פה. זאת אומרת, בטח, עוד משני צורה, אבל זה לא אומר לי הרבה, חוץ מהעובדה שהתלהבתי לראות עוד כמוני. "זה קסם, אני מניחה" ליאן מלמלה, המומה גם היא. היא כיסתה את אמיליה אחרי שהניחה מתחתיה מזרן לבן גדול וככה הייתה לה מיטה אחרי שאני מצאתי כרית לבנה. "ואוו" אמרתי. ליאן הנהנה. "זאת כרכרה ישנה מאוד, אבל היא תמיד תיראה חדשה" אור אמר מקדימה וקפצתי בבהלה. "אתה יכול להגיד למה, אדל?" שאל. הצטמררתי. אדל היה כל כך שקט עד ששכחתי שגם הוא כאן. הסתכלתי עליו. "בגלל שאני דואג לעשות אותה ככה ביומן שלי." הוא אמר מתוך שינה. "אה, יומן?" אמרתי, והרגשתי טיפש מרגע לרגע. הנערה הסבירה לי על היומן שהופך את אדל לנער בן חמש עשרה לצמיתות, ופה הבנתי שהוא נולד בכלל באלף תשע מאות, כלומר, הזמן האמיתי שהוא היה בן חמש עשרה, היה באלף תשע מאות חמש עשרה. קיבלתי טיק בעין. "הרווחת, אחי" מלמלתי וליאן צחקקה. אדל חייך חיוך קלוש סוף סוף, אבל אפילו שהוא היה קלוש, היה נחמד לדעת שהוא מסוגל גם לחייך לפעמים. הנחתי שזה שהוא חי כל כך הרבה זמן מקשה עליו. "מצטער" מלמלתי עוד. "זה בטח קשה לחיות כל כך הרבה זמן..." אדל בהה בי, כאילו אף פעם לא שמע התנצלות. רציתי להעלם. הצטערתי שאני לא כמו אחותי הקטנה יותר- היא תמיד יודעת מה לומר.

"האמת, לא ממש. כלומר, תודה, וכל זה. אבל אני חיי עם הרגשניים." הנהנתי בשתיקה. "אוקיי" אמרתי והוא חייך אליי שוב. "באמת. אבל, עכשיו כשאנחנו מדברים על היומן, נזכרתי. אני חושב שאני יודע איפה קים." אמר. 

הערת הכותבת: 

תתנו כוכבים ותגיבו בתגובות של הספר, זה יהיה הרבה יותר כיף ככה, אני מרגישה שאני כותבת לעצמי, ככה אני ארגיש שזה שווה משהו כל המאמץ ואני אמשיך להעלות אם תצביעו ותגיבו,כי כרגע זה ממש מבאס אותי