הבטן שלי התערבלה מרוב מידע חדש בארוחת הערב החגיגית ובקושי הייתי מסוגל לאכול משהו ממנה לצערי, כי הדברים נראו מפתים מאוד. יכולתי רק להסתכל בעיניים ובפה פעורים בכל מקום אפשרי ולבלוע בעיניי את המקום ואת האנשים, שהתנהגו בחופשיות עם כוחותיהם, כאילו שלא בכל מקום אחר היו מכנים אותם משוגעים או קוראים אותם לניסויים. כולם ב 'אטלנטיס' התנפלו עלינו בשאלות בגלל שהיינו משני הצורה הראשונים מאז המון זמן, אבל ליאן ענתה על רובן בשבילנו והודיתי לה על זה מאוד בליבי. פחדתי שאקיא מרוב התרגשות אם אדבר. במקום זה הסתכלתי כמהופנט על מישהו מרחיף צלחת לבנה מלאה באוכל בזהירות בשביל מישהו שביקש אותה בעודו צוחק מבדיחה של חברו ומושיט אליה ידיים כדי לקחת אותה, ואז על מישהו שמעביר מים מקנקן ישר לכוס שלו בלי לקחת את הקנקן בהינף יד תוך כדי שהוא מדבר עם עוד אחד, מישהו שמדליק את האור בעיניים עצומות ואז פותח אותן והאור נדלק והאדם מתיישב באנחה, מישהו שמרחיף את המזלג שלו כדי לאכול איתו, ועוד, ועוד. הייתי מסוחרר כולי מהמראה כשיוגב שם לי יד על הכתף. מצמצתי ושמתי ידיים בשני צידי הראש כדי להתמקד. לא שמתי לב שהמזלג שלי היה בידי ושלא התחלתי לאכול אפילו עד שהנחתי אותו אוטומטית לפני ששמתי ידיים על הראש. חייכתי אליו בתודה והוא הנהן בחיוך בחזרה והתחלתי לאכול, למרות שהבטן שלי מחתה על כך. אבל ידעתי שאם לא אוכל עכשיו לא אוכל בכלל, מי יודע לעוד כמה זמן, מאחר ולא הכרתי כאן כלום ושום דבר. מה שכן, הרגשתי כאילו שחזרתי הבייתה, מה שהיה מוזר ומשונה ביותר, כי לא הייתי פה מעולם ולא שמעתי כלום על המקום הזה עד שאמיליה הסבירה לי עליו כל מה שהספיקה ללמוד מהפעם האחת שהייתה פה קודם לכן.

יערה סיפרה לכולם את המסע, בלי החלק של אדל, כי הם כבר ידעו עליו מאור, שסיפר עליו לפני שהלך לישון והם היו עכשיו מוכי אלם והלם וצער. כשהיא סיימה ולקחה אוויר והתנשמה בעייפות (לפחות עד שמרפא, איש צעיר, מוכה צער והלם עדיין מהסיפור, ריפא אותה בעדינות בנגיעה בחזה בכתף שלה והיא חייכה אליו בביישנות ובתודה וחזרה לאכול ונראתה כאילו שהיא אוכלת פלסטלינה ולא בשר אורז וסלט אם לשפוט לפי המבטים החמוצים שלה עם כל ביס ושתיית מים) ליאן הרימה יד לסמן שהיא הולכת לדבר וכולם הסתכלו עליה בזמן שאכלו והמשיכו להשתמש בכוחות שלהם בחופשיות כדי להביא להם דברים ואני הסתכלתי עליהם כמהופנט עדיין עד כמה שיכולתי תוך כדי האכילה. "מה שיש להסיק מכך, לדעתי," אמר המנהל שקראו לו הראל ושהיה עם שיער לבן ועיניים חומות ובגדי עבודה ומצח מקומט וחלק עברו להסתכל עליו למרות שמה שנראה שהם רצו לעשות באמת היה לקבור את עצמם ולא לצאת משם לעולם בסוף הסיפור, "הוא שהמסע שלכם עדיין לא נגמר." "מה זאת אומרת?" יוגב שאל. כולם הסתכלו עליו כאילו שהוא מוצג במוזיאון כשהוא דיבר והוא האדים. זה היה בגלל שהוא היה משנה צורה. חלק הסתכלו על התיליון הינשוף שלו בפה פעור וחלק עליו. הוא כבר סיים לאכול ונשען על איזבל, שנראתה סמוקה אבל מרוצה וגאה תוך כדי שאכלה והקשיבה."נשמע כאילו שיש משהו שלא סיימתם לעשות," הראל אמר ומישהו הנהן איתו בהסכמה. "חוץ מלהחזיר את אדל," מישהו נוסף אמר בעוקצנות, "מה שלא אפשרי אפילו עם היומן שלו, או כל יומן קסם אחר, אני מניח, מה עוד הם לא סיימו לעשות? הם כבר מצאו את כוח השינויי. הם מצאו את התיליונים. בשם כל הרגשניים, שאני אמות, הם אפילו מצאו את הארמון של אמילי ושגיא עם המפל." כולם הנהנו בשתיקה בהסכמה איתו והחנקתי צחקוק תוך כדי אכילת פירה. "ממה שהבנתי מהקנטאור של קים," הראל המשיך בהסבר ובעלת הקשר החלומי החמיצה פנים. "הוא לא שלי." היא רטנה ויוגב החטיף לה. ליאן חייכה. הראל החניק גם חיוך, עד כמה שראיתי, אבל הרים יד לפסק זמן וסליחה. אני החלטתי שבטוח מספיק בשביל לצחוק עכשיו וצחקתי. "מאליאס הצהבהב ההוא," קים נאלצה לצחקק גם כשהראל המשיך לדבר, "הוא שיש אוצר מסויים שמחכה לנו." נזכרתי עכשיו באמא שלי לפתע במילה 'אוצר' והגרון שלי נחנק והנחתי את המזלג ונשענתי לאחור במבט מושפל. עיניי התמלאו דמעות ואיבדתי את התיאבון סופית. מאז שעזבתי את הארמון העתיק והמתפורר שהגן עליי, לא הפסקתי לתהות בפחד מה קורה לה, אם קורה. "היי," יוגב הבחין בי ושם לי יד על הכתף. משכתי באף וניגבתי את העיניים שלי עם מפית נקייה. "נמצא את אמא שלך ביחד עם המסע החדש. אנחנו כוח השינויי. תמיד נשארים יחד, נכון?" הצלחתי לחייך חיוך כואב וליאן ליד יוגב הנהנה בעידוד. אמיליה ישבה מצידה השני של ליאן ולא נגעה באוכל שלה, רק בהתה בקיר מולה במבט כואב כשלי.

"כן, בטח!" איזבל אמרה והנהנה במרץ. "אנחנו כוח השינויי עכשיו. שום דבר לא יעצור אותנו, גם לא צבא שלם של קנטאורים." "או חומר ירוק," אמר קול חדש בקול מסתורי והסתובבנו כולנו כדי לראות את אור. הוא פרש זרועות לרווחה. "מי בריא ושלם? מי מחכה לחיבוקי?" התנפלנו עליו בצהלות והוא גיחך. יערה נישקה אותו על הלחי והוא הסמיק והוריד את הידיים. חייכתי. הסתכלתי על השולחן וכל האחרים חזרו גם לאכול והתלחשו בינהם בשקט. הסתכלתי על החברים שלי שוב. והלב שלי התחמם. הייתי במקום הנכון.

הערת הכותבת:

אז הנה, הפרקים שהבטחתי מתחילים(: