"מה זאת אומרת שאת 'חוזה?' " יערה דרשה לדעת מקים, שמלמלה משהו לא ברור על 'קשר חלומי', מה שזה לא אמר, ועל חלום כלשהו על אמא שלה, זואי האישה המרחפת, שאותו היא חולמת כבר שנה שלמה. לא הבנתי שום דבר מזה. אני גם מודה שלא ממש הקשבתי. דאגתי יותר מידי לחבורת כוח השינויי ולאדל, כל כך דאגתי, שכמעט פרצתי בבכי. אבל התאפקתי בכל הכוח. בכי לא יהיה מה שיעזור עכשיו לחברים שלי. גם יערה לא נראתה מבינה, אבל היא הנהנה בבילבול בזמן שאור נהג בפראות ובלחץ עם הסוסים, שנראו לחוצים לא פחות מאיתנו להפתעתי. "איפה החברים שלנו?" מלמלתי בזמן שניסיתי לא להקיא את נשמתי ממהירות המרכבה ולא לילל. כבת אדם. קים יבבה ויערה נגעה לה בכתף במבט מודאג. "אני לא יודעת. אבל אדל..." קים אמרה בקול חלש. "למה החוורת ככה?" יערה שאלה בעדינות. קים משכה באף וניגבה את עיניה. "סתם...הרגשה רעה כזאת." היא גמגמה. אבל הבחנתי שהיא לא הסתכלה עלינו. "אבל את חוזה," אמרתי בעוד הבטן שלי קופאת מרוב פחד לאט לאט. "זה חייב להגיד..." אבל קים נשכבה על הצד בברכיים מקופלות ועצמה עיניים בעקשנות. "חייב להגיד מה?" יערה שאלה אותי ברעד. "ולמה צעקת ככה על אור?" יערה הוסיפה והחמיצה פנים. הסמקתי בבושה. "אני אתנצל לו אחר כך." היה כל מה שאמרתי לפני שהפכתי שוב לחתולה שחורה והצלחתי אכשהו להתכרבל לצורת שבלול ולעצום עיניים. אוזניי הזדקפו כשחשבתי לפתע שקראתי לעצמי, כן, קים כחתולה. למה? מאיפה הגיע לי השם? ניסיתי לשחזר את האירועים לפני שמצאתי את אור ויערה מתאמנים ביום הרחוק ההוא בבית של יערה. זה היה קשה. מה שבא אחר כך היה כמו חלום בלהות במציאות והיקשה עליי להגיע לזכרונות שהיו לפני המסע הזה. טוב...אמא תמיד אהבה את השם קים. לצערי זה כל מה שהצלחתי להיזכר בו. אבל אולי זה היה בעצם רמז לכך שיש לה כוחות של חוזה גם? אחרי הכל, היא מדהימה, כלומר רגשנית, כמוני. מעודדת מכך, עצמתי עיניים ונרדמתי עד כמה שהצלחתי. לבסוף טלטלו אותי כדי שאתעורר ופקחתי עיניים. ניסיתי לחזור לעצמי. להיות אמיליה ולא חתולה שחורה. אבל לא הצלחתי. "מראוו!" נאנקתי בבהלה והתנפחתי כולי מפאניקה.

יערה הסתכלה עליי במצח מקומט. "תחזרי לעצמך, אמיליה" היא אמרה לאט, אולי חשבה שאני לא מבינה אותה כחתולה. ניסיתי לאותת לה כשנגעתי בכפה אחת ביד שלה שאני כן מבינה אותה, אבל היא רק נרתעה ונשארה מבולבלת ונבוכה. "תיהיי אנושית שוב." "לא," אור אמר מקדימה והסתכל עליי, כולו היסטרי. הסתכלנו עליו, אני מבוהלת כולי ומנסה שוב ושוב לחזור לעצמי בגרון חנוק מפחד מחוסר ההצלחה בכך ויערה בחוסר הבנה. "זה כי היא יותר מידי זמן לבדה." אור אמר. "אממ, אבל אנחנו כאן" יערה אמרה, מבולבלת. יללתי בינתיים וכמה דמעות נמלטו לי. אור חייך חיוך עקמומי והסתכל עליי בעצב. "לא. התכוונתי בלי כל שאר 'כוח השינויי.' " הוא אמר בהדגשה. יערה החווירה והסתכלה עליי בדאגה. יללתי ובכיתי כששמעתי אותו אומר את זה והתלקקתי שוב ושוב לניחום. לראשונה בהיסטוריה, זה לא ניחם אותי. "אז זה אומר שהיא תישאר ככה עד שנמצא את כל האחרים? אבל זה יקח זמן!" יערה קראה. אור הנהן בעגמומיות בהגה ויערה חזרה אליי ונראתה רצינית ומפוחדת. "אמיליה, תתרכזי. את חייבת להתרכז." "התיליון שלי," אמרתי לה, ואז קלטתי שהיא...לא מבינה חתולית. רציתי להקיא מרוב פחד. "אני לא מבינה מה את מנסה להגיד לי." היא אמרה בעצב. ואז היא נראתה שמחה משום מה ונגעה בתיליון עץ החיים שלה. "אור! אני טבעית. אמרת שאני מתקשרת עם הטבע. זה תקף גם לחיות?" היא שאלה אותו בהתנשפות מרוב התרגשות והרמתי אליו את הראש בזהירות. אור הסתובב אלינו מטושטש. "בכנות, אני לא יודע. אבל לא יזיק לנסות." הוא אמר בייאוש. יערה הנהנה וקירבה אליי את התיליון שלה, עד ששמה אותו על הפרווה השחורה שלי. צבע זהב התנגש בשחור. העץ בהק באור לפתע. "דברי! קדימה!" לפתע הקול של יערה נשמע שונה. "התיליון שלי! הוא קר! הוא לא פועל ככה! כשהוא חם הוא כן, אבל הוא ככה רק עם כל האחרים! כשהוא עם כל האחרים הוא חם ורק אז הוא עובד!" אמרתי לה במהירות את הרעיון שחשבתי עליו, ושעכשיו נראה לצערנו כאמת לאמיתה. אור מקדימה משום מה התפוצץ מצחוק. יערה בוודאי נשמעה לו מצחיקה עם כל היללות שעשתה כאילו בשיחה אנושית, אבל שהייתה בעצם כולה בחתולית. זה כמעט גרם גם לי לחייך. כמעט. יערה הנהנה במהירות והרחיקה ממני את התיליון שלה. תחושת החמימות שהגיעה אליי ממנו התפוגגה ומיד שוב חזרתי להיות עצובה.

"בסדר. איפה אדל?" יערה אמרה. אור מלמל משהו לסוסים ואלה נעלמו. יערה ואני פלטנו צווחה, אלא שאז גם אנחנו נעלמנו והופענו מחדש במדרכה. ירדנו מהכרכרה מסוחררות. יערה החזיקה אותי ובכיתי בשקט והסתכלתי על אור בעגמומיות מסלק כמה ציפורים מ....אלוהים. לא. הבחילה חזרה אליי ועיניי השחירו כשזיהיתי את מי שאור הפך שהיה שכוב על המדרכה. אדל. מת.