הערת הכותבת:

שיהיה...אני פשוט אעלה לעצמי, תכף אני מתחילה שירות לאומי ואשמח לקרוא שם את זה.

אגב אנחנו כבר בפרק 44

הפרק:

קולי קפא ונכנסתי לפאניקה כשהכרכרה עפה באוויר. הפכתי באינסטיקנט לחתולה, מתוך מחשבה ש...טוב, ככה אפול ישר על הרגליים. התגלגלתי במהירות החתולית המפורסמת באוויר ונפלתי ישר לאדמה על כפותיי השחורות. התקלקקתי קצת כדי להתנחם ולהתנקות וחשבתי בצער ובגעגועים לראשונה מאז שהתחיל המסע על הבית האמיתי שלי, על החתול שתמיד דיברתי איתו כחתולה. אולם כשהתחלתי לחשוב על אמא שלי התמלאתי בכעס להפתעתי. היא הסתירה ממני את העובדה שהיא יודעת עליי, גרמה לי לפחד בלי סיבה אמיתית והסתירה ממני עוד עולם של רגשניים תחת הכותרת מדהימים ואת העובדה שהיא עצמה מדהימה, ושזה בכלל שקר. כלומר, הבנתי שהיא מרגישה אשמה על המחלה, שהיא כנראה עזרה לפתח ועכשיו נראה שהיא התחרטה ורצתה לשמור אותי מוגנת מחוץ לכל זה, אבל עדיין כעסתי עליה על כל ההסתרות והשקרים. לפני שאתחיל לבכות כמו ילדה בת חמש, מיהרתי להתמקד בהווה ולמצמץ בעיניי כדי לסלק את הדמעות. על אמא אוכל לכעוס אחר כך. הפסקתי להיות מנופחת כמו שחתולים עושים כשהם מפחדים או כשהם לפני קרב, חזרתי להיות אמיליה בת הארבע עשרה וחצי וחיפשתי כשאני מכסה על המצח נגד השמש ומוחה את עיניי גם את החברים שלי. לשמחתי מצאתי את קים באה אליי במבט מלא דאגה, הלם וחשש בצעדים מהירים. היא נראתה מסוחררת ולחוצה. מיהרתי לרוץ אליה מלאת הקלה ותפסתי לה במותן, מאחר והיא הייתה בת שמונה עשרה ואני ארבע עשרה וחצי והיא הייתה הרבה יותר גבוהה ממני. היא נרתעה ממני בהתחלה וצווחה, אבל אז ראתה שזאת אני, צחקה באושר וחיבקה אותי. "אמיליה! מה קורה? ראית את האחרים?" היא שאלה אותי כשהתנתקנו ומחינו את העיניים בהקלה. הנדתי בראשי והיא השפילה את המבט בהבנה במבט זועף כהרגלה.

בחנתי אותה. היא נראתה לא רק מודאגת, אלא גם מפוחדת בצורה מוזרה, שלא ראיתי אותה עד היום. "הכל בסדר, קים?" שאלתי אותה בעדינות. היא נשמה נשימה נרעדת וחייכה אליי חלושות. נרתעתי בבטן קפואה כשגיליתי שהיא בוכה, ומיהרתי לחבק אותה שוב. "כן, פשוט...פגשתי את אמא שלי שוב. זואי, את יודעת." היא אמרה בקול חלש. הנהנתי בהלם וליטפתי אותה. "מה קרה שם?" שאלתי, עדיין בעדינות. היא השתעלה, התיישבה ושפשפה את עיניה החומות. התיישבתי גם והמשכתי ללטף לה את הכתף במבט שואל. קים סיפרה לי על המפגש שלה עם זואי, אבל עדיין נראתה מסוייגת ממשהו. לא לחצתי עליה, בעיקר הנהנתי בהבנה והוקל לי כשראיתי שהיא לפחות בסדר עם אמא שלה. "מה איתך?" קים שאלה אותי כשראתה שהחמצתי פנים. זזתי באי נחת. "מה זאת אומרת?" שאלתי במבוכה. "כשדיברתי על אמא שלי...עשית מבט מוזר כזה. כאילו שגם לך יש משהו לא בסדר עם המשפחה שלך." היא אמרה והצליחה לחייך. הלב שלי דפק. "את יודעת שאת לא אשמה במחלה הזאת," קים אמרה בעדינות וחיבקה אותי שוב באופן עדין יוצא דופן בשבילה. "ואנחנו לא מאשימים אותך. את חמודה ומדהימה. גם באופן רגיל. את הכי קטנה פה, והתמודדת עם הכל בדיוק כמונו." חייכתי חיוך נבוך. "אהממ, כן. אהממ..." לא ידעתי איך להגיד את זה אחרי כל המחמאות. "זה פשוט..." מלמלתי, ואז סיפרתי לה מה אני חושבת על אמא שלי כשראיתי שאין לי ברירה ושקים צריכה החלפת נושא. קים ליטפה לי את השיער. "אני בטוחה שכשתחזרי תהיה לכן שיחה ארוכה. ותדברו והכל שוב יהיה בסדר. קצת מוזר, אבל בסדר." היא הרגיעה אותי. צחקתי והיא חייכה חלושות, התחבקנו שוב וקמנו לעמידה. "בסדר. אם סיימנו עם כל האימהות, צריך לחפש עכשיו את החברים שלנו." קים אמרה בהחלטיות כשהיא חוזרת לעצמה ונתנה לי יד רועדת והתחלנו ללכת. הנהנתי והתאמצתי לעמוד בקצב שלה.

"איפה אנחנו?" שאלתי כששמתי לב שאני לא מכירה כאן שום דבר. השמש התנהגה כאן מוזר נורא, וגם הצל שלי ושל קים. הם רטטו גם כשלא זזנו. והייתה לי הרגשה משונה שיכולנו לעבור דרך אבנים או קירות בלי לעבור מעליהם כאן, אבל חששתי לנסות. קים קימטה את המצח בתגובה לשאלה שלי והסתכלה אחורה. פתאום היא חייכה חיוך גדול ומיהרתי להסתובב גם, מפוחדת כולי, כי עברתי תוך כדי כך דרך אבן. זה אולי נשמע מגניב, אבל תחשבו שאתם מצפים להישען על משהו ואז נופלים כשאתם מגלים שהוא לא שם באמת, אלא רק הולוגרמה, ושאתם לא מוכנים לזה. לכן הלב שלי דפק בבהלה כשזה קרה לי ומיהרתי לעמוד קרובה לקים כשאני רועדת. "אור! יערה!" היא אמרה ורצה קדימה. הרמתי מבט מטושטש וראיתי שאור ויערה באו אלינו בשמחה והתחבקנו וצהלנו, כי מיד התאוששתי כשראיתי אותם. "איפה אנחנו?" שאלתי בחיוך כשפחות או יותר נרגענו ואור ויערה הושיטו לנו את התיקים הגדולים שלנו. לקחתי את שלי בהפתעה ובתודה, ואחרי שלקחתי סנדוויץ' ובקבוק מים לידיים תליתי אותו על הגב למשענת כשאשב והתיישבנו לארוחת צהריים צנועה. יערה פרשה שמיכה באמצע לשולחן והנחנו עליה כל אחד את המים שלו. "אני לא בטוח שתאהבו את זה" אור אמר בין ביסים. "אבל אנחנו בעולם האור והצל. זה אחד מעולמות הרגשניים. זה העולם של האנשים שלי, עם הכוח שלי. כאן התאמנתי בהתחלה, כשרק גיליתי שאני רגשן." קים ויערה גיחכו, כנראה כי הן ניסו לדמיין את אור כרגשן מתחיל וחושש. אני התעלמתי מהם, כי התחלתי לדאוג שוב לשאר החברים שלנו ולחשוב שוב על ליאן בגעגועים. אור הסמיק ומיהר להמשיך לדבר. "וחשבתי להביא אותנו אוטומטית לכאן כש – " "התנשקתם?" קים שאלה בקול ערמומי. יערה הסמיקה ואור הפסיק לדבר ולאכול והשפיל את המבט. חייכתי, גם אם ריחמתי בכל מאודי על אדל באותו רגע. קים צחקה והחטפתי לה. היא מיהרה להפסיק. "אז מה קרה לכם אחרי שהועפנו באוויר?" אור שאל, אדום כולו, בזמן שיערה מצחקקת לידו כמו בת טיפש עשרה לעניין, ושבר את השתיקה המעיקה וחזרנו לאכול בהרגשה יותר טובה, גם אם עדיין תהיתי בעצב על אדל. "על ידי מה הועפנו בכלל?" קים דרשה לדעת והחליפה כהרגלה בהצלחה את הנושא. חייכתי. יערה שתתה מים ואור הרים יד לסמן לקים לעצור. קים התבלבלה והסתכלה עליי ומשכתי בכתפיים בחוסר אכפתיות. זה לא כזה עניין אותי, כי בעיקר שמחתי להיות בחיים. עדיין רעדתי מהאבן ההולוגרמית. "אחר כך. קודם תספרו מה קרה לכן. " אור אמר בקול חמור. קים נאנחה בהשפלת המבט וסיפרה שוב על המפגש שלה עם אימה. אני סיפרתי מה קרה לי, שרק הלכתי עד שמצאתי את קים. הם הנהנו.

"אנחנו פשוט עברנו עולם, " אור אמר וחזר לאכול בהקלה ושתה מים. "טוב, בסדר. זאת לא משימה פשוטה כל כך. אבל הבנתם. ואז החנינו את הכרכרה." אור נחנק מהסנדוויץ' שלא והצטמרר, כמו נזכר במשהו לא נעים. יערה חייכה חיוך עקום. "זה גם לא היה פשוט להרגיע את הסוסים האלה. הם נורא דאגו לכם כשנעלמתם." אור נהיה מודאג בזמן שסגר את הבקבוק והחזיר אותו לתיק שלו. לא חשבתי שאוכל להרגיש גרוע יותר, אבל עכשיו בפעם הראשונה בחיי ריחמתי על רוחות רפאים. הם טיפלו בנו. הם דאגו לנו שנהיה בריאים ושלמים כשאנחנו בכלל התייחסנו אליהם בפחד ובסלידה. ועכשיו פשוט נעלמנו להם, בלי לומר תודה או שלום. נשכתי שפתיים. "בטח עכשיו הם כבר לגמרי בפאניקה. סוסי רפאים קשה להרגיע. נצטרך לחזור לשם בקרוב."אור סיים את המשפט וחזר לאכול בשתיקה ובחוסר התלהבות, בניגוד למקודם. יערה הנהנה במצח מקומט והצביעה לקים. הסתכלתי עליה בתהייה, נראה שמחשבות שונות לגמרי מטרידות אותה. "למה אמא שלך בכלל נתנה לנו את התיליונים?" היא שאלה אותה. קים השפילה את המבט בזמן שכיוצ'צה את נייר הסנדוויץ' שלה לכדור ושמה אותו שוב בשקית. נגעתי בתיליון שלי. הוא היה קר. שמתי לב שהוא חם, כשאני ליד כל כוח השינויי, ופושר כשאני רק עם חלקו וקר כשאני לבדי. הורדתי בריפיון את היד בחזרה. "כן, למה?" שאלתי חלושות, מבועתת מהרעיון שעלה לי הרגע. "אני חושבת..." קים אמרה בקול חלש ולא הסתכלה עליי. "שכדי לעזור לנו. סך הכל, היא בצד שלנו. ומה זאת אומרת 'עולם האור והצל?' " היא פנתה ל...טוב, לאור, סמוקה. נשענתי בינתיים על התיק שלי עם ידיים משולבות מאחוריי הראש ותהיתי על איזו שמש מאיזה חלל אני מסתנוורת כרגע. אור חייך בדיעה מוסחת והניח את הסנדוויץ' השלישי שלו, שלא סיים לאכול בתוך השקית בחזרה. "כמו שאמרתי, זה העולם של האנשים עם הכוחות שלי, להתנייד עם השמש והצל בלי כלי רכב כלשהו. כאן אנחנו מתאמנים כשאנחנו מגלים על עצמנו." "אז אתה רוצה להגיד," יערה אמרה בקול תוהה ודורש לדעת, "שגם לטבעיים יש עולם?" "ולמשני צורה?" הוספתי. "ולמקושרים חלומית?" קים שאלה וצחקתי. היא הסמיקה שוב ולא הסתכלה עליי ומיהרתי להפסיק. אור חייך חלושות והנהן כשהוא מחזיר את האוכל שלו לתיק ושוב שותה מים ואז סוגר את הבקבוק ומחזיר גם אותו. "כן. והיי." הוא אמר לפתע והרים יד ונופף בה. הסתובבנו במאמץ, כי שבענו והיינו עייפים מהיום, כדי לראות את זואי מסתכלת עלינו במבט רציני להחריד.